באווירת יום השואה

אל תראו אותי ככה. אני אמנם שמאלני מתון, אבל גם אופטימיסט חסר תקנה. אני מוציא מים מן הסלע גם כשהסלע יבש כמו מצנע. מוציא לחם מן הארץ גם כשהארץ חרבה ומובטלת, ומוציא את הכלב לגינה גם כשאין שם ולוא כוסית אחת לרפואה. אבל בשנתיים האחרונות גם שובב פוחז ועולז שכמוני מתקשה לחייך. "המצב" מעיב על מצב רוחי, "המצב" מעיק על מצבי הכלכלי, "המצב" פוגע באספקת האלכוהול החיונית לגופי, וגרוע מכל- "המצב" הביא לניוון טוטאלי של שרירי החיוך המאומנים שבפניי.

אך ביום שלישי, קצת אחרי חצות וכנגד כל הסיכויים, צל צלו הקלוש של חיוך הואיל סופסוף להתפשט על פני. אריאל שרון, ראש הממשלה הקודם (ותודה לאהוד), ראש הממשלה הנוכחי (ותודה לפואד) וראש הממשלה הבא (ושוב תודה לאהוד), עמד שפוף משהו על בימת הנואמים בגני התערוכה, וניסה נואשות לשדר תחושת ניצחון לעם רוצה שרון שלו.

ככל שהאריך בדבריו המשמימים והצפויים, וככל שניסה לעטות על פניו הדואבים ארשת פחות עגמומית, כך החיוך שעל פניי הלך והתרחב. לא היה זה חיוך של אושר מזוכך וטהור, כי אם חיוך של שמחה לאיד-ארסית, צינית, נוקבת, כואבת, מאשימה ו...יהודית, כל-כך יהודית.

כן, כן... לא יועילו לי הנסיעות התכופות בשבתות (בעיקר כדי להדליק אש מנגל אסורה בתכלית, או כדי להגיע למסעדות בלתי כשרות בעליל). לא יושיעני בולמוס האכילה המטורף שתוקף אותי מדי יום כיפור (ותאמינו לי, ניסיתי לצום, אבל זה לא מסתדר עם המאנציז'). לא תצילני שפיכת הזרע היומיומית לשווא (ותודה ליד ימין שלי... ימין מתון, כמובן) והפרשת הזירמה לחינם (ותודה לנשים שהקריבו את גופן למעני ללא תשלום). לא יזכוני שאר מיני החטאים והעוונות, העשויים בהחלט לגרום לאלוהים להכות בי בחרי אף, להבטיח את מקומי בקלחת הגהנום הרוחשת, ולבטל לי את המנוי במועדון העם הנבחר.
לא ולא... יהודי אנוכי, על אף התכחשויותיי החוזרות ונשנות. ולא בגלל שמוהל טרחן ניצל את שכרותי כדי להיפטר מערלת הגויים (לא הפעם היחידה שאלכוהול גרם לי לאבד את שיקול הדעת). גם לא מפני שנולדתי לאם יהודייה כשרה למהדרין. אלא משום שנושא אני בהכנעה את הגן היהודי הבולט ביותר-
גן השמחה לאיד. ואין משובח ממנו כדי להעיד על מוצאי!

השמחה היוקדת לאידו של שרון היא שהשיבה את החיוך האבוד לפניי. בראותי את אריק מלך ישראל מחמיץ פניו אל מול הבוחר, ונאנק אנושות תחת העול המתעתד להכביד עליו בדמות ממשלת ימין/ אחדות חילונית/ אחדות דתית/ (מחק את המיותר, כלומר את כולן). בהבחיני במבטים הנוגים שהפנה האריה הזקן לחברי סיעתו הזחוחים ולפעילי מפלגתו המתלהמים, הבנתי באחת: הלוחם הותיק ושבע הקרבות יודע, שלראשונה בחייו הוא ניצב בפני מערכה חסרת סיכוי. לא משנה איזו ממשלה הוא יקים- דרכה סלולה מעדנות לאבדון, וכך גם דרכו של כל העם רוצה שרון. לראשונה בחייו הוא גם הבין את שידע מזמן, אך מאז ומתמיד התכחש לו: העם המטומטם הזה מתעקש להיות מובל כצאן לטבח, והוא הרועה היחיד שמכיר את הדרך. וגם את שרון, חזק וקשוח ככל שיהיה, העסק הזה מתחיל להפחיד.

ואז אני מביט בו באותה שמחה לאיד, מהולה בקצת חמלה ובהמון חשש באשר לעתידנו. אני מביט בו מפלבל בעינו המודלקת (כנראה מהרוחות הסוערות הנושבות לאחרונה בחוות השיקמים) וממלמל שברי משפטים סתומים באינטונציה המתאימה יותר ליום השואה. אני מביט בו ומחייך, כי מעולם לא הייתי יותר משוכנע בצדקת דרכנו, בני המיעוט השפוי והשפוף. תודה לך, אריק, שהחזרת לנו את החיוך.