מסע העלייה הכואב של עולי אתיופיה חייב לעבור בלב החברה הישראלית

סלמה איבדה את בתה בדרך לירושלים וכמותה נשים רבות סבלו עד שהגיעו לארץ המובטחת. יום הזיכרון ליהודי אתיופיה עומד השנה בסימן גבורה נשית ואנו מצווים וחייבים לזכור ולהנחיל את החלק העלום הזה בהיסטוריית העם היהודי בקרב החברה הישראלית כולה. למענם ולמען כולנו

  • עולי אתיופיה
שמחה גתהון
מסע ארוך ומפרך אל ירושלים. עולה מאתיופיה וילדה, 2020 (צילום: TPS, איתן אלחדז/TPS)

בימים אלו חל יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים. 37 שנים עברו מאותם ימים כשהתנדנדנו כיחידים וקהילה, בין תקוה לייאוש; ימים ומאורעות קשים, שמהלו את חיינו יוצאי קהילת אתיופיה בארץ בכאב תמידי המלווה אותנו מאז. כמדי שנה נתייחד עם זכרם של רבים מבני קהילתנו, שלא שפר עליהם גורלם במהלך המסע ולא זכו להגשים את החלום לעלות ארצה. רבים נותרו מאחור, מתים או נעדרים, בצדי הדרכים באתיופיה ובמדבריות סודאן. אלפים אחרים מבני קהילתנו שכן הצליחו לשרוד את המסע האכזרי ההוא, עדיין נושאים בגופם ובנפשם צלקות ומכאובים. חלקם מרגישים אשמה שקצרה ידם להציל את יקיריהם או לשקם את החיים שנהרסו במהלך המסע. יתומים שלא טעמו חיבוק של הורים, ומנגד הורים שלא מפסיקים להתגעגע לילדיהם שאבדו במסע, כולם מתהלכים בינינו. עבור רבים מדי מחברי קהילת יוצאי אתיופיה בארץ, האסון שפקד אותם עדיין בוער עמוק פנימה כסוד מושתק, מתוך חשש לגעת בתחושות הכאב, החרטה, האשמה והאובדן שמלווים אותנו מאז ועד היום.

השנה הטקס יעמוד בסימן גבורה נשית ולרגל כך, סיפורה של בת דודתי הגיבורה סלמה פרדה מהווה דוגמא לאלפי סיפורים קשים מהמסע:

לאחר מסע רגלי מפרך של שבועות בתוך אתיופיה, היא חשבה שהכול הסתיים כאשר הגיעו עם בתה הבכורה וחלק מהמשפחה לגבול סודאן. שם על גדות הנהר שמפריד בין המדינות, הם המתינו לאישור כניסה כפליטים. בעוד הם הסתתרו בתקווה שלא יגלו אותם, מדי לילה הגיעו חיילים סודאנים לבדוק כל התרחשות חשודה. בדיעבד, הסתבר שלרוע מזלם הם התמקמו סמוך למחנה צבאי מבלי שידעו, כשלבסוף הם נחשפו וניסו לחטוף את הילדות והנשים ולהפכן לשפחות. התנגדותם האמיצה הובילה למעשה להתעללות אין סופית מצד החיילים. עד עצם היום הזה שומעת סלמה את הצרחות, הצעקות והבכי, בעיקר התינוקות והנשים, מול הקולות החיילים והיה הסימן לסיוט הראשון בדרך.

בקושי נחלצו משם בשן ועין ולזמן מה ייחלו שהסבל הגדול כבר מאחוריהם. בהמשך המשפחות התפצלו, חלקם חזרו לאתיופיה, אחיה ובתה בכורתה בת ה-12 ואחרים המשיכו שוב לתוך סודאן בדרך אחרת. לאחר ימים ולילות של הליכה ברגל הגיעו למחנה הפליטים ובחששות כבדים נכנסו בשעריו תוך הסתרת זהותם. בינתיים גילו שם משפחות ויהודים נוספים, ונתמלאו שמחה לראשונה מאז יצאו מבתיהם. תוך כדי, כולם התנהלו כלפי חוץ כזרים מוחלטים זה לזה, שמא יתגלו בידי החיילים או אחרים שעלולים להלשין.

לאחר תקופה קצרה בה הניחו שצרותיהם נרגעו ואולי מצפה להם מעט עדנה, לא חלף זמן רב עד שרבים מביניהם חלו ומתו. מדי יום נפטרו אנשים ונערכו לוויות בסתר, כשאין באפשרותם להתאבל ולבכות מול הכאב האדיר. ומכאן הגיע הסיוט הנוסף של בת דודתי, כשהשכול והמוות נחתו גם עליה מרחוק: בדיעבד הסתבר שגם בתה חלתה שם וקיבלה תרופה לא מתאימה. מצבה התדרדר והיא הלכה לעולמה, לצד קרובים ובני משפחה נוספים שנפטרו או אבדו בדרך ונעלמו. יחד עם זאת, האמונה בה' בורא ישראל מעולם לא אבדה וגם לא החלום והכמיהה לירוסלים - הרי היא ירושלים.

עוד בוואלה!

316 עולים מאתיופיה נחתו בישראל, נתניהו וגנץ קיבלו את פניהם

לכתבה המלאה
הפגנה של יוצאי אתיופיה להעלות את שאר יהודי אתיופיה, ירושלים 2020 (צילום: רוני כנפו)

לאחר שעלו ארצה סלמה ובעלה, הם הביאו לעולם ילדים נוספים וגידלו אותם בשמחה, למרות הכאב המתמשך על האובדן הקשה. לעיתים היא חוזה בילדים שבגרו, למדו ובנו את ביתם, ומהרהרת בבכי מה היה עולה בגורל בכורתה לו עודנה הייתה חיה עמנו כיום. הכאב, לדבריה, לא יחלוף לעולם וילווה אותה עד מותה, בדומה לכל אם בעולם שאיבדה ילד. היא תמיד דואגת לציין שיהודי אתיופיה הם האנשים החזקים והגיבורים ביותר שהכירה, ותמיד רואים את התקווה מבעד הקושי והייאוש, בזמן אינם מוותרים ודבקים באמונתם. סלמה היקרה והאמיצה מתגאה להיות חלק מכך, כשמתנדבת באופן פעיל בקהילה וחשוב עבורה לתרום את חלקה למדינתנו.

הטראומה הזו מלווה גם כיום רבות מהמשפחות ומנשות מהקהילה האתיופית שאיבדו את יקיריהן, כשרק החזקים מבינינו עם אמונה כה גדולה מסוגלים לשרוד תלאות כאלו באופן בלתי נתפס.

מצווים וחייבים לזכור, לתעד ולהנחיל

כשיחול כעת יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים - לארץ ישראל (כן, זהו הסדר הנכון. ראשית ירושלים ואחריה ארץ ישראל), חובתנו, כמי שהצליחו לשרוד את המסע ולהגיע לפה, לזכור את יקירנו ולהמשיך להזכירם ולספר את סיפורם. עלינו להמשיך להתפלל ולקוות כי הנעדרים עודנם חיים וישובו אלינו במהרה ובשלום. עלינו להמשיך להעלות על נס את גבורתה והמחיר היקר ששילמה קהילת יוצאי אתיופיה בארץ, עבור הגשמת משאלת הדורות להגיע לירוסלם - ירושלים. אנו מצווים וחייבים לזכור, לתעד, לספר ולהנחיל את החלק העלום הזה בהיסטוריית העם היהודי ובקרב החברה הישראלית כולה. לזכרם, למענם ולמען כולנו. המרכז למורשת יהודי אתיופיה שם לו למטרה בשימור והנחלת הזיכרון לדורות הבאים. מכאן, קורא לכם כל בני הקהילה והעדה להיות שותפים פעילים ואקטיביים בבניית הנרטיב ובהתוויית הזיכרון. יהי זכרם ברוך.

ד"ר שמחה גתהון היא יו"ר התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה, שיערכו טקס ממלכתי לרגל יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

הטקס יעמוד השנה בסימן גבורה נשית וייערך באופן מקוון וללא תשלום, ביום ה' הקרוב החל מהשעה 17:00.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully