"על הלב רובצת אימת הרגע בכל פראיותה ולפני העיניים מרחפים צללים אדומים", כך נכתב בעיתון "הארץ" ב-4 במאי 1921, יומיים אחרי הירצחו של הסופר יוסף חיים ברנר. "קשה בשעה זו למצוא אותה צלילות המחשבה, אותו שיווי המשקל הפנימי הנחוצים להערכה קרה ומקיפה", המשיך אותו מאמר הספד על ברנר, שזכה למעמד מיוחד עוד בחייו, שאף הלך וגדל אחרי מותו ועד היום, מאה שנה לאחר מכן.
לא רק יצירתו הספרותית תרמה למעמדו, אלא גם התנהלותו ומה שסימל; "בן עניים, לבוש בגדי־עוני, נודד מסכן בארצות-נכר, מתגולל בחדרים דלים ועירומים מכל מה שמרחיב את הדעת, או גם לן בודד בגני־קריה קרים", כתב עליו הסופר אשר ברש. וביחד עם אורח חיים סגפני, היה אדם שצלל לתהומות הנפש האנושיות, כך נכתב בירחון "המעורר" שברש הוציא, "כמאתיים גליונות חזון ואמת, רגש והסתכלות, צער ונחמה, שנשארו בספרותנו כתל של חיים לדורות גם אחרי מותו. עזרה לדלים וחלכאים עד למסירות נפש", הוא הוסיף.
מאה שנה מלאו לפרעות תרפ"א, בהן נרצחו ברנר ועוד עשרות יהודים, מרביתם ביפו. 47 בני אדם נרצחו ביומיים הראשונים של מאי 1921. אבל דווקא מתוך השבר העמוק ותחושת החידלון של אותם ימים נוראיים, האירועים הקשים האיצו בצורה חדה את צמיחתה של השכונה העברית השכנה, תל אביב, וזירזו את הפיכתה לעיר עצמאית. "לקראת עיר חדשה", הגדיר זאת באותם ימים כותב מאמר בעיתון "הארץ".
"האסון שחוותה יפו שינה לחלוטין את פניה של תל אביב", כתב אילן שחורי במאמר שפירסם לפני חודש בירחון "סגולה". שחורי, עיתונאי, היסטוריון ומורה דרך, כותב בימים אלו עבודת דוקטורט על תל אביב. הוא אף מגדיר את שנת 1921 כ"שנת האפס" של תל אביב. לדבריו "זו השנה שבה תל אביב צמחה וגדלה באופן משמעותי. שנה בה העיר שקמה כעיר גנים, ללא חנויות ומסחר, שפעלו ביפו, מבינה שהיא צריכה לשנות את התכניות". על פי הגדרתו "תל אביב הפכה משכונה לעיר".
ערב הפרעות, חיו ביפו כ-42 אלף תושבים, מהם כ-15 אלף יהודים. אחרי מהומות הדמים, נמלטו 9,000 מהם לשכונה שמצפון, תל אביב, ותוך זמן קצר מאוד גדלה האוכלוסייה פי ארבעה. ואכן, מדיווח שפורסם בעיתון "ידיעות עיריית תל אביב" שהחל לצאת באותה שנה, ניתן ללמוד על ההשפעה הישירה של המאורעות על תל אביב: "משפחות רבות הוכרחו לעזוב את מקומות מגוריהן ולנדוד לתל אביב, אחרי שהחיים נעשו מסוכנים ובלתי אפשריים בחלקי העיר המעורבים והמרוחקים יותר. המסכנים האלה נמלטו לעיר העברית כדי לבקש להם מפלט ובטחון החיים בה", נכתב בעיתון שהוגדר כ"כלי מבטאה הרשמי" של העירייה.
על פי העיתון, הפליטים שוכנו בבתי ספר, מוסדות ציבוריים וגם בבתים פרטיים, בחצרות, מרתפים, גנים ועליות גג. ההגירה מיפו לתל אביב לא נפסקה, והחלה לחלחל ההכרה כי מה שהיה כבר לא יהיה ומרבית הנמלטים לא ישובו עוד לבתיהם.
אוהלים רבים הוקמו בכל מגרש פנוי. "מן הרגע הראשון נענינו בשמחה והחפץ לב לאחינו הסובלים ועשינו להם כל ההקלות כדי שיוכלו להסתדר הרחק ממקום הסכנה", נכתב בביטאון העירייה, שגם הביעה את חששה מההשלכות הצפויות; "ריבוי האוהלים וצפיפותם בתוך שכונות ורחובות מיושבים, והצורך לטפל בהם ולסדר את הניקיון והמים בשבילם, גורמים לנו בלי שום ספק הוצאות גדולות וקושי רב במובן הסניטרי", התריעה העירייה.
בעוד שבעיתון נכתב כי הפליטים התקבלו בתל אביב "בסבר פנים יפות", גם עלו טענות על כך שהיו מי שניצלו את מצוקתם; בעיתון "הארץ" פירסם "איש יהודי" מאמר, ובו הביע אכזבה מכך שבעלי הבתים בתל אביב "לא השתדלו לעזור באופן ממשי לפתרון השאלה החריפה למחוסרי הדירות". כותב המאמר ציפה ש"כל בעל בית יצטמצם קצת בדירתו וחלק ממנה יתן לפליטים הזקוקים ביותר להסתופף בו. לדאבוננו התקווה הזאת נשארה רק בגדר השערה נעימה ודמיון יפה. יש שהתייחסו לפליטים כאל קבצנים פושטי יד רגילים".
לטענת הכותב, "היו מקרים שבעלי בתים וחנוונים אחדים השתמשו ב'הזדמנות' להעלות את שכר דירותיהם עד לידי גובה מבהיל של 5 לי"מ בעד חדר אחד קטן ולא מרוהט". הוא תיאר גם מקרה שבו בעל בית הקפיץ את דמי השכירות החודשיים מארבע לירות ל-13 לירות, והוסיף כי "היו עוד מקרים אחדים שהפליטים גורשו אף מתוך המרתפים הטחובים והאפלים שהתיישבו בהם".
עם זאת, שחורי מציין כי היו גם כאלו שרכשו קרקע, בעיקר מצפון לשכונת תל אביב, והיו גם שהשתלטו על קרקעות באופן לא חוקי. חיים בוגרשוב, מנהל גימנסיה הרצליה, רתם את קרן קיימת לישראל כדי שתסייע ברכישת קרקעות עבור פתרונות דיור לפליטים. הוא גם הקים את אגודת מחוסרי הדירות, שהקימה שכונה של אוהלים, צריפים ובתים קטנים על אדמה שקנו מידי משפחות חינאווי מיפו.
בט"ו בשבט תרפ"ב (1922) נערך טקס ובו הוכרז שם השכונה - נורדיה, על שמו של מכס נורדאו. היום במקום בו עמדה השכונה שוכן קניון דיזנגוף סנטר.
שכונה נוספת שהוקמה באותם ימים כתוצאה ישירה של מאורעות הדמים ביפו היתה שכונת "מרכז מסחרי". על פי האנציקלופדיה העירונית, תל אביב העיר, לפי החלטת מייסדיה, נועדה "למשכנות מרגוע", ו"לא לפרקמטיא (מסחר)". אלא שאחרי המאורעות ביפו הבינו כי יש להקים בתי מסחר בתל אביב, והוקמה אגודה בשם "מרכז מסחרי" שמספר חבריה הגיע לכ-150. חברי האגודה רכשו ממשפחת שייח' עלי מיפו פרדס בשטח 50 דונם, ובהמשך כשהצטרפו חברים נוספים נרכשו עוד מאה דונם. גבולה הצפוני של השכונה הוא הרחובות אילת ודרך יפו-תל אביב של ימינו.
ב-1922 קם הבית הראשון בשכונה בפינת הרחובות לווינסקי-קישון. את הכסף לבניית הבתים הלווה בנק ברקליס ביפו שמנהלו היה שמעון מזרחי, סבו של יו"ר מכבי תל אביב. כאות הוקרה קראו המתיישבים רחוב על שמו.
תהליך הצמיחה המואץ כלל גם את הקמת שכונת נווה שאנן, שהקימה אגודת נווה שאנן בדרום-מזרח תל אביב. הרוח החיה ביוזמת הקמת השכונה היה הפעיל הציוני יעקב פרמן. 400 מחוסרי דיור התאגדו ורכשו את קרקעות להקמת השכונה. הבתים שנבנו על פי תכניתו של פרמן היו בני שני חדרים. בשכונה קמו גם רפתות, מחלבות, משתלה ובתי חרושת.
צעד משמעותי ביותר בחיי העיר נעשה עשרה ימים בלבד אחרי הפרעות ביפו; ב-11 במאי 1921 הכריז הנציב העליון כי מעמדה של תל אביב משתנה למעמד של עיירה. בכך זכתה בעצם בסוג של עצמאות בניהול ענייניה. מאיר דיזנגוף, ראש ועד שכונת תל אביב, כבר ניהל מגעים עם הבריטים עוד טרם המאורעות כדי לקדם מעמד זה, אבל לא מן הנמנע כי בהשפעת הפרעות ביפו הואצה ההכרה במעמדה החדש של תל אביב.
"תל אביב נעשתה כמעט מבלי משים, למרכז היישוב העברי של יפו והסביבה, בעצם ימי הבהלה והאסון הלאומי", נכתב ב"ידיעות עיריית תל אביב". השלטונות הבריטיים גם נענו לבקשת הוועד של תל אביב, ואישרו הקמתו של כוח משטרה עצמאי שמנה 25 שוטרים.
"המאורעות הקשים ביפו היו מכה גדולה מאוד", אומר שחורי. לדבריו, "לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות. רצח הסופרים ובראשם הרצחו של ברנר היה מכה מוראלית קשה מאוד". ההלם הגדול נוכח הטבח הוגדר בעיתון "דאר היום" בתור "רעם משמים טהורים". אבל דווקא מהשבר גדול התרחש אותו זינוק דרמטי בחייה של תל אביב.
"התפתחותה המפליאה של תל אביב, עיר הצפון מצד יפו, מתחילה בעצם בשנת תרפ"א", נכתב ב"הארץ" כעבור שלוש שנים. "מאורעות מאי הידועים נעשו גורם חשוב בהתפתחותה של תל אביב. הבהלה שתקפה את יושבי השכונות המעורבות לצאת את המקומות האלה ושעשתה אותם פתאום ל"מחוסרי דירות" - היא שנתנה את הדחיפה להתחיל בעבודות בנייה שכמותם לא ראתה ארצנו זה מאות שנים".