מדיניות החוץ של ביידן החלה ברגל שמאל

שלושה חודשים אחרי כניסת ביידן לבית הלבן ובמדיניות החוץ שלו כבר אפשר להבחין בתסמינים של תמימות, חוסר הבנה והתעלמות מכישלונות בעבר. תופעות אלה בולטות במיוחד בנושאים שקשורים לישראל. 

במטרה לעצור את הפצצה האיראנית, ממשל אובמה שגה הן בניהול המשא ומתן והן בהסכם שהשיג ב-2015. הוא הפגין להיטות יתר להשיג הסכם ולמרות שחזר כמה פעמים על האמירה "שכל האופציות פתוחות", היה ברור שלא היה בכוונתו להשתמש באופציה הצבאית. אלה הקשיחו את העמדות של איראן והניבו עבורה הסכם נוח. הגורמים האלה נראים גם היום. 

ביידן יוצא מגדרו כדי לפייס את איראן ולנהל אתה משא ומתן במגמה להחזירה להסכם 2015 שהטיל מגבלות על תכניתה לפתח נשק גרעיני. ביידן הסיר את החות'ים, שיעים בני חסות של איראן שלוחמים בממשל בתימן הנתמך על ידי סעודיה, מרשימת מדינות וארגונים שתומכים בטרור. ההנחה הייתה שהמהלך ימתן את האלימות בתוך תימן ונגד סעודיה כדי שאפשר יהיה לטפל במשבר ההומניטרי הקשה שנגרם בשל מלחמת האזרחים. התוצאה הייתה בדיוק הפוכה.  בעידוד איראן, החות'ים דווקא הגבירו את ההתקפות, בעיקר על סעודיה. 

אמנם בפברואר ביידן תקף בזהירות מופלגת בסיס של מיליציה פרו-איראנית כתגמול על תקיפה של בסיס אמריקני בעיראק, אבל אחר כך צמצם את כוחות ארצות הברית במפרץ. דובריו הדליפו מידע לתקשורת האמריקנית על כך שישראל תקפה אוניות איראניות שמבריחות נפט ונשק לסוריה ואוניית ביון של משמרות המהפכה, כתגמול על תקיפות איראניות של שתי אוניות מסחר בבעלות ישראלים. בכך, ביידן מאותת שאינו שוקל כלל אופציה צבאית אמריקנית לפגיעה במתקני הגרעין האיראניים במקרה של כישלון המשא ומתן, ושהוא מתנגד גם לאופציה צבאית ישראלית. עמדה כזו מחזקת את הנוקשות האיראנית.

הדמוקרטים רואים בהגנה על זכויות אדם ערך ראוי וחשוב במדיניות החוץ. אבל יישום סלקטיבי שלו מעורר שאלות ותהיות. כששר החוץ אנתוני בלינקן הציג את דוח 2020 על זכויות אדם בעולם שפרסם משרדו, הוא נקב בשמותיהן של מדינות שבהן יש הפרות חמורות של זכויות אדם כמו מיאנמר, תימן, ערב הסעודית וסוריה אבל השמיט את איראן. הדוח גם צמצם משמעותית את מספר ההרוגים, הפצועים והעצורים בידי משמרות המהפכה במהלך מחאות המוניות נגד המשטר שפרצו ב-2019.

תופעה דומה הופיעה ב-2009, כשממשל אובמה נמנע מלגנות את המשטר האיראני על דיכוי אכזרי של המחאות ההמונית נגד זיופים במערכת הבחירות לנשיאות. המטרה הייתה להימנע מהכעסת המשטר שעלולה לכאורה לפגוע במשא ומתן הגרעיני, אז של אובמה והיום של ביידן. 

התוצאה של כל אלה היא הקשחה בעמדות של איראן. המשטר הסכים רק למשא ומתן עקיף עם ארצות הברית בווינה בעוד שהמעצמות האחרות שחתמו על הסכם הגרעין הלקוי מ-2015 משמשות כמתווכות. המטרה כאן הייתה למנוע תאום וחזית אחידה של ארצות הברית ואירופה. תוך כדי המשא ומתן, איראן גם התחילה להעשיר אורניום בסרכזות חדישות ומהירות שמקדמות אותה לפצצה גרעינית. זה אינו מהלך לכיוון של פשרות והסכם אלא להפך. איראן עדיין דורשת שלפני המשך המשא ומתן, ביידן יסיר את כל הסנקציות שטראמפ הטיל עליה ושהוא יחזור לתנאי הסכם 2015 בלי שינויים או תיקונים. כך, איראן מאותתת לארצות הברית שהיא מצפה לוויתורים כדי להגיע בכלל למשא ומתן ישיר ושהיא נחושה לעמוד על עמדותיה. 

ביידן הופך את מדיניות ארצות הברית כלפי ארגונים בינלאומיים. הוא הודיע על חזרה למועצה לזכויות אדם של האו"ם וביטל את הסנקציות האישיות שטראמפ הטיל על פאטו בנסודה, התובעת היוצאת של בית הדין הבינלאומי בהאג. טראמפ הטיל סנקציות עליה ועל צוותה עקב החלטותיה לחקור את ארצות הברית ואת ישראל על פשעי מלחמה לכאורה.

טראמפ פרש בצדק מהמועצה הואיל ומדובר בגוף פוליטי מגוחך, שנשלט על ידי מדינות שהן בין המפרות הגדולות ביותר בעולם של זכויות אדם, כמו סין, רוסיה, קובה, פקיסטן, לוב, ונצואלה וסומליה. זהו גם גוף אנטישמי. בסדר היום שלו יש סעיף קבוע שעוסק אך ורק בישראל ועוד אחד שעוסק בשאר העולם. הוא מפרסם השכם וערב דוחות מוטים ושגויים על הנעשה בישראל ובשטחים הפלסטיניים שעליהם הסתמכה בין היתר התובעת בנסודה. 

שר החוץ בלינקן הסביר שהחזרת ארצות הברית למועצה נועדה לשנות את התנהלותה מבפנים. חבל על הזמן. בלינקן לא למד דבר מכישלון מדיניות דומה בעבר. מועצת זכויות האדם של האו"ם הנוכחית הוקמה ב-2006 לאחר שקודמתה, "הוועדה לזכויות אדם", פורקה משום שהייתה פוליטית ולא עסקה בנושא שלשמו היא הוקמה. ממשל בוש הבן לא התרשם מהשינוי בשם ודרש גם רפורמות משמעותיות בהתנהלות הארגון. המועצה סירבה ובוש החליט להשאיר את ארצות הברית מחוצה לה.

ממשל אובמה צירף את ארצות הברית למועצה ואמר בדיוק את הדברים שבלינקן חזר עליהם עכשיו: ארצות הברית תצטרף למועצה כדי לשנות את פעילותה מבפנים. אבל שום דבר לא השתנה. גם טראמפ דרש שינויים בתפקוד המועצה ונדחה ולכן ב- 2018 פרש ממנה. החזרה של ממשל ביידן למועצה ללא תנאים מעידה בעיקר על תמימות והנחות שאין להן שום בסיס במציאות.          

בהודעה על ביטול הסנקציות שהוטלו על התובעת בנסודה, בלינקן חזר על הביקורת שיש לארצות הברית על בית הדין הבינלאומי ההאג, אבל טען שהדרך הנכונה לטפל בו היא באמצעות שיחות ושכנוע ולא בסנקציות. גם זו אינה יותר ממשאלת לב. היא מתעלמת מהעוינות החד צדדית של בנסודה לארצות הברית ולישראל, הניסיון המגושם שלה לחשק את יורשה, קארים חאן, חודשיים לפני סיום תפקידה וההפרדה שהיא עשתה בין המקרה של ארצות הברית לבין זה ישראל תוך הוכחת האמירה שבעל כוח הוא תמיד צודק (Might is Right). 

בלינקן היה צריך להתנות את ביטול הסנקציות נגד בנסודה בכך שתמנע מפתיחת חקירה נגד ישראל ולהותיר את ההחלטה ליורשה. הוא לא עשה כך וטעה. יש רק לקוות שאם התובע החדש ימשיך את החקירה נגד ישראל הוא גם יפתח בחקירה נגד ארצות הברית. 

ביידן ביטל את החלטות טראמפ להפסיק את הסיוע האמריקני השנתי בגובה של כמה מאות מיליוני דולרים לרשות הפלסטינית ולסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (אונר"א). גם כאן הוחמצו הזדמנויות לתיקונים הכרחיים. ביידן היה יכול להתנות את חידוש הסיוע לרשות בקביעת נהלי שקיפות שיראו בבירור לאיזה סעיפים מוקצים המשאבים. חלק לא קטן מהסיוע הבינלאומי לפלסטינים מגיע לכיסים פרטיים של המנהיגים.

הואיל וביידן מתנגד לעיסוק של בית הדין הבינלאומי בהאג בעימות הישראלי-פלסטיני, היה יכול להתנות את הסיוע במשיכת תלונת הפלסטינים לבית הדין שהוגשה תוך הפרות מהותיות של הסכמי אוסלו ושעומדת מאחורי ההחלטת בית הדין לחקור את ישראל. 

אונר"א הוא מוסד מושחת שמנציח את בעיית הפליטים ובמוסדותיו מתנהלת הסתה אנטישמית נגד ישראל. ביידן היה יכול להתנות את הסיוע לפליטים בביטול אונר"א והעברת הטיפול בפלסטינים לסוכנות הרגילה של האו"ם שמטפלת בפליטים מכל העולם. 

מדיניות ביידן אכן תואמת את הערכים והעקרונות של המפלגה הדמוקרטית. אבל לרוב, פיוס ביחסים בינלאומיים משיג בדיוק את התוצאות ההפוכות. ככה לא בונים השפעה והרתעה מול משטרים אוטוריטריים קיצוניים כמו איראן וארגונים בינלאומיים מושחתים שנשלטים על ידי משטרים כאלה. טראמפ הותיר בידי ביידן מנופי לחץ והשפעה, אבל במקום להשתמש בהם להשגת יעדי החוץ של ארצות הברית הוא פירק אותם בלי שום תמורה. מהלכי ביידן בסוגיות של איראן, הפלסטינים וארגונים בינלאומיים מחייבים הערכות הולמת של ישראל והתמודדות שקולה נגד שגיאותיו.  

פרופ' גלבוע הוא מומחה לארה"ב וחוקר בכיר במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן