לפני כשבוע סערה המדינה על ההחלטה לתת לשירה איסקוב להדליק משואה. נשים כגברים תהו בקול מה עשתה איסקוב שמגיע לה להדליק משואה. איסקוב, למרבה המזל, היא עדות חיה לשתיקה זועקת שנכפתה על רוב גדול של נשים שעברו פגיעה גופנית ונפשית. החברה הישראלית מעדיפה אותנו שותקות, קוברות את חוויות ההתעללות, והסיוטים שלא מרפים, עמוק בפנים. מעגל מחזורי של כאב שאין לו מוצא או הכלה. כאב לאומי חסר קול.
לפני למעלה מ-20 שנה, כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון, נסעתי כל יום מרחובות לתל אביב וחזרה באוטובוס. אחה"צ אחד השענתי את הראש על החלון ונרדמתי. התעוררתי כשיד זרה מונחת על השד שלי. יד שהשתחלה מהכיסא האחורי וחדרה אל הגוף הפרטי שלי. קפצתי בבהלה. אני זוכרת את עצמי מסובבת את הראש אחורה ומביטה בבחור הצעיר, בלונדיני יפה תואר, רוצה לצעוק או לעשות משהו ולא מצליחה. שנים רדף אותי אחר הצהריים הפולשני הזה. שנים שדחקתי פנימה כעס עמוק על עצמי. אישה צעירה, גדולה וחזקה, מוצאת עצמה נאלמת מול בחור בן גילה. פעם אחרי פעם, שנים, שחזרתי בלב את הפגיעה, את התגובה שלי. דמיינתי את עצמי מגיבה אחרת. נעמדת באמצע האוטובוס וצועקת לנהג שיינעל את הדלתות וייסע לתחנת המשטרה הקרובה. או מסתובבת ובמקום רק להביט בו - סוטרת על הלחי, סטירה אנושה. שנים של ייסורים, עלבון, אשמה, בושה וכאב וכאב וכאב.
לא ניתן להשוות בין חוויה קשה ואיומה כפי שעברה שירה איסקוב אבל סוגיית ההשתקה, הבושה ואילמות הקול הינה משותפת לרובנו. ההנחה הרווחת היא שהטרדה מינית, במקרה שלי, יד זרה מונחת על השד שלך, אירועים יומיומיים כאלה נחשבים מקרה קל. לא סיפור גדול. הרי מאז ומעולם פגעו ונגעו בגופן של ילדות, נערות ונשים. מה חדש...וכך את נשארת עטופה בכאב, עם עצמך. לא ידעתי אז שאחרי שני עשורים אמצא את עצמי מנהלת מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ושאפגוש שוב את החוויות הללו דרך הסיפורים של הנפגעות והנפגעים שהגיעו אלינו.
המחיר הבלתי נסבל, האחריות שאיסקוב לקחה על עצמה - לעמוד מולנו, להסתכל לנו בעיניים ולהשמיע קול ברור - מספר את סיפורן של מיליוני נשים בארץ ובעולם. לכולנו מגיע מרחב בטוח, ציבורי, אישי ומשפחתי. תנועת MeToo# דחפה לשינוי עמוק בחברה שלנו ובעולם, נשים בכל העולם לא מוכנות לקבל יותר את העובדה שנוגעים בנו, מטרידים אותנו. אלימות כלפי נשים ואחרים מתקיימת תמיד בתוך משוואה שבה קיים פער כוחות. תמיד יהיה שם צד חזק יותר שמרשה לעצמו להטריד ולפגוע. הגיע הזמן שגם אנחנו כחברה, נבין שיש לנו אחריות לא להסיט מבט אלא להתערב ולהשמיע קול. עדי גוזי, שכנתה של איסקוב, עשתה בדיוק את זה, היא לא הסיטה מבט ורצה לתוך זירת האירוע.
איסקוב וגוזי ידליקו משואה ויאירו את הקול הדומם. בטקס המשואות השנה יקראו שתי החברות לחברה הישראלית לקחת אחריות. להבין שאין לאף אחת או אחד מאיתנו זכות להסיט את המבט, לחמוק מהאחריות או לא להתערב.
מותג לוריאל פריז ואיגוד מרכזי הסיוע השיקו לאחרונה תכנית ראשונה מסוגה לצמצום הטרדות מיניות במרחב הציבורי המעניקה לעומדים/ות מהצד כלים פשוטים וראשוניים להתערבות. המתודולוגיה מציעה חמישה כלים וסוגי התערבויות פשוטים שבאמצעותן אני, אתן ואנחנו נדע שלהסיט מבט זו לא אופציה, שיש מה לעשות וניתן לסייע ולעצור ולהתערב. אחת מההתערבויות הללו כוללת התערבות אמפתית - האם היה שם באוטובוס לפני למעלה מ-20 שנה אדם שראה מה שקרה, זה שישב לידי אולי? האם היה ער למה שקורה ואולי יכול היה לשאול אותי האם אני צריכה עזרה ומה ניתן לעשות. קמפיין זה הוא קריטי כדי לייצר שינוי התנהגות בקרב הציבור וכדי שההתנהגות יוצאת הדופן של עדי גוזי תהיה נחלת הכלל.
המשואה הדולקת באש של איסקוב וגוזי חייבת לצרוב בכולנו את האחריות לכך שנשים וגברים, כולנו, נוכל להסתובב במרחבי החיים שלנו בטוחות ומוגנות. הגיע הזמן שאנחנו כציבור ניקח אחריות על ביטחונם של הילדות והילדים שלנו, שנבין שכשאישה נפגעת היא לוקחת את הכאב הבלתי אפשרי הזה איתה לכל מקום. מחזירה את ההשפעה וההשלכות שלו אלינו, לחברה. צריך להבין שחלה עלינו חובה לאומית למגר את הכאב הלאומי הנורא הזה. עצמאותה וחוזקה של המדינה תיבחן במידת האחריות שהיא לוקחת על אושרן וביטחונן של האזרחיות והאזרחים.
טניה גלבוע היא מנהלת קשרי קהילה ופיתוח עסקי באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ובוגרת תכנית 120 של מכון שחרית.