"אתה יודע איזה יום היום?", שאל אותי עפיף אבו מוך, פובליציסט ופרשן פוליטי תושב בקה אל-גרבייה. "יום האדמה, 30 במרץ", עניתי כמו תלמיד טוב שיודע לאן המורה שלו מכוון.
"יום אל-ארד", בערבית, הפך לאירוע מכונן בחיי החברה הערבית בישראל מאז 30 במרץ 1976. שביתה כללית ראשונה מסוגה, ושורה של הפגנות ברחבי כמה מהערים הערביות, כמחאה על הפקעה של כ-20 אלף דונם בעיקר בשטחי סכנין, עראבה ודיר חנא, הפכו מהר מאוד להתנגשות אלימה שבסופה נרשמו שישה הרוגים ערבים מאש כוחות הביטחון הישראלים. היום הזה הפך לסמל של ממש בכל הקשור לתודעה הפוליטית של הערבים בישראל וכן למה שנראה אז כהידוק של הקשר בין הפלסטינים בשטחים לבין הציבור הערבי בתוך הקו הירוק.
"כשאני הייתי ילד, אתה יודע מה היה בכפר שלנו?", ממשיך אבו מוך בדבריו. "זה היה יום היסטורי, רחובות היו נחסמים, המונים היו יוצאים לרחובות, בערים והכפרים הכול היה סגור בגלל השביתה בכל שנה. בסכנין וגם בנצרת היו תהלוכות ענק, לעיתים בהשתתפות עשרות אלפים. ותראה מה קורה ב-2021", הוא מסביר. "תראה איזה הבדל. אותן מפלגות שעמדו בקדמת ההפגנות ביום האדמה, נמצאות היום בחזית המו"מ לקואליציה. זו אינה ביקורת, שלא תבין אותי לא נכון, זה רק ממחיש איזה תהליך עברה החברה הערבית".
עוד בוואלה!
ואמנם, אם נדמיין לרגע את חיים יבין מוביל את אחד ממשדרי הבחירות עם היוודע דבר תוצאות האמת האחרונות, הוא צריך היה לשחרר שוב לאוויר העולם את הכרזתו המפורסמת: "גבירותיי ורבותיי, מהפך", לא פחות מזה. אין מדובר במהפך שנוגע רק לחברה הערבית או לפוליטיקה המפלגתית הערבית, אלא מהפך בפוליטיקה הישראלית בכלל.
ממעמד של מוקצים, מודרים, בלתי רצויים ולמעשה כאלה שהוגדרו אויבים בצורה כזו או אחרת על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו, הפכו הערבים לבעלי ההחלטה, אלה שיקבעו את גורלו של נתניהו ואת זהותו של ראש הממשלה הבא. וכל זאת בעידודו הבוטה והגלוי של אותו אדם שהכניס לתודעה הציבורית את המשפט "הערבים נוהרים לקלפיות". אז מה שקרה הפעם היה שהערבים לא נהרו בכלל, שיעור ההשתתפות שלהם בבחירות היה נמוך מאוד (46.3%). ועדיין, הם ולא בנט, עשויים להיות מי שבסופו של דבר יקבעו את גורלה של מדינת ישראל בשנים הקרובות.
תוצאות הבחירות הן כמובן בבואה לתהליכים החברתיים שמתרחשים בחברה הערבית בישראל בשנים האחרונות ובראשם הרצון ההולך וגובר להשתלב בחברה הישראלית כשותפים שווים. הסברים לתופעה הזו לא חסרים - התחלפות הדורות, המצב הכלכלי, החזית הרדומה מול הפלסטינים, העולם הערבי ששרוי בכאוס וגם ההפשרה ביחסים מול כמה ממדינות ערב, הקורונה שהפכה את כל אזרחי המדינה לשותפים להתמודדות והחיסונים.
יחד עם כל אלה באה ההבנה בקרב רבים, שהגישות הישנות והמסורתיות של היבדלות מול מוסדות המדינה, אינן מביאות לשיפור במצב הכלכלי או החברתי של הערבים בישראל. סוגיות שמטרידות כל ערבי כיום, ובעיקר הפשיעה הגואה, יכולות להיפתר אם ניתן יהיה לדחוף ולהאיץ בשלטונות הישראליים (יהודים צריך לומר) לפעול ביתר שאת, ולשם כך נדרשת השפעה פוליטית.
הטור המלא - הבוקר במעריב