רחל מגד זוכרת מילדותה את השבוע שלפני יום השואה כימים הקשים ביותר מימי השנה. "ההורים היו נשארים בבית ובוכים", היא מספרת על אותם ימים קשים. ההורים, ציפורה ושמואל שיינברג, דמו לעוד רבים כמותם; החברה הישראלית שנוצרה במדינה שזה עתה קמה, עדיין לא גיבשה את יחסה אליהם ואל חבריהם ששרדו את התופת. הניצולים נחשבו כ"אבק אדם" וכיהודים גלותיים וחלשים. הניצולים עצמם היו עסוקים בניסיון לשקם את חייהם מתוך ההריסות, להקים משפחות ולדאוג לפרנסה.
בתחילת שנות ה-60, כשהחלו להיאחז בארץ החדשה ולזקוף מעט את הראש, החלו ניצולי השואה לחשוב כי הגיעה השעה להנציח את המשפחות שאיבדו והקהילות שחרבו. ילדיהם החלו לגדול ולהתבגר והזקנה כבר נראתה באופק. במקביל, משפטו של אדולף אייכמן עורר תפנית ביחסה של החברה הישראלית לסיפור השואה ולניצולים ששרדו אותה. "פתאום להורים שלי ולחבריהם הייתה לגיטימציה לדבר. עד אז הם דיברו רק בתוך הבית על מה שעבר עליהם", זוכרת מגד. "הם נראו אנשים מוזרים שקשה להאמין למה שדיברו והנה, התברר שזה נכון", הוסיפה.
לדבריה אותם ימים התאפיינו ב"פרץ גדול של עשייה והנצחה. כאילו הם אמרו: 'אנחנו כאן ויש לנו זכות לדבר ואנחנו רוצים שיהיה לנו מקום להגיד בו קדיש, להתפלל ולהדליק בו נר לזכר יקירינו'". באותם ימים גם הוקם בית הקברות של חולון, עיר מגוריהם, וכחלק מאותו רצון להנציח ולזכור החלו הוריה, כמו גם ניצולי שואה רבים נוספים, להקים בבית הקברות מצבות זיכרון לקהילותיהם שאבדו.
עד אז לאותו נוהג היו תקדימים ספורים. מצבת זיכרון ראשונה הוקמה לקהילה שחרבה בשואה קמה בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב, על ידי ארגון יוצאי זדונסקה-וולה. לארגון יוצאי העיירה הגיעה שקית אפר ממחנה ההשמדה חלמנו, בו נרצחו אנשי הקהילה. לבקשתם הקצתה חברה קדישא חלקת קבר בה הטמינו את האפר והקימו עליה מצבת זיכרון. במהלך שנות ה-50 הוקמו עוד כמה מצבות זיכרון בודדות. ואז, במהלך שנות ה-60, החלו לקום מאות מצבות כאלו. בבית העלמין של חולון ובת-ים יש קרוב ל-300 מצבות זיכרון קהילתיות שנבנו לאורך שדרת אבני זיכרון.
מגד זוכרת כי הוריה וחבריהם "אספו פרוטה לפרוטה" כדי לקנות חלקות קבר שעליהן הקימו את מצבות הזיכרון. "אחרי הקמת אבני הזיכרון, ימי השואה החלו להיראות אחרת. מדי שנה, ביום השואה, אני ואחי היינו הולכים עם ההורים לבית הקברות של חולון, שם, ליד מצבות הזיכרון, ההורים היו פוגשים חברים מהקהילות שלהם, היו מדליקים נר, מתפללים ואומרים קדיש", היא מספרת.
האם ציפורה הייתה מתייחדת עם זכר יקיריה מול אבן הזיכרון לקהילת גרבולין - עיר קטנה בפולין, ממזרח לוורשה, שבה חיו עד מלחמת העולם השנייה כ-2,500 יהודים. בסוף שנת 1941 הוכרזה העיר כ"נקייה מיהודים". האב שמואל הלך לאבן הזיכרון של וישקוב, העיירה בה גדל. עד המלחמה 5,000 התושבים היהודים שחיו בעיירה שמצפון לוורשה, היוו כ-70% אחוז מכלל תושבי המקום. ערב כניסת הגרמנים לעיירה, ב-9 בספטמבר 1939, נמלטו רבים. מאות מהנותרים נשרפו חיים ורבים המשיכו להירצח בימים שלאחר מכן. רבים מהנמלטים נתפסו ונשלחו למחנות המוות.
שרידי קהילות וישקוב וגרובלין, כמו ניצולים מקהילות נוספות, היו נפגשים ליד הגלעד גם ביום שנה שקבעו כיום זיכרון לקהילה שלהם. לרוב יום זה נקבע לפי התאריך שבו גורשו אנשי הקהילה למחנות השמדה או נורו בבורות המוות.
אלא שעם השנים ניצולי השואה הלכו לעולמם ומדי שנה פחות ופחות הגיעו למצבות הזיכרון. "המקום הפך להיות שומם", אמרה מגד, שעובדת כמורה בתיכון טכנולוגי נעמ"ת חולון.
לפני עשר שנים סיפרה על כך לתלמידיה והם הבטיחו לה כי ביום השואה יבואו איתה לבית הקברות וידליקו נרות נשמה על מצבות הזיכרון, ואכן - מאז הם מגיעים איתה מדי שנה ביום השואה וביחד עם ניצולי שואה וחיילים הם עוברים על פני מצבות הזיכרון.
גם אורי מייזלמן, חבר בתנועת "דרור ישראל" ומדריך מסעות לפולין במרכז ההדרכה "המעורר", כאב את הסיפור העצוב של הקהילות שלא נותר מי שיפקוד את האנדרטאות שלהן. "הן נותרו מוזנחות, שבורות בחלקן ופעמים רבות גם מחוסרות אותיות שהזמן עשה את שלו עליהן", הוא אומר.
מייזלמן נחשף לכך לפני מספר שנים, בעת סיור הכנה לקראת מפגש עם חניכים ממעגל הקינים הערביים בנוער העובד והלומד, שנועד ללמד על חייהן של הקהילות היהודיות ערב השואה ובמהלכה. "נוכחתי שאחרי 20 שנות לימוד, עיסוק ומסעות לפולין - יש קהילות רבות עליהן לא ידעתי. נפגשתי עם רחל והתחלתי לחקור וללמוד על אותן קהילות", הוא מספר.
"מול העזובה והלכלוך היה קשה שלא לחוש תחושת ריק גדולה ותסכול עמוק, או לתהות מי יזכור את האנשים והקהילות, ואת החיים שהיו ונגדעו", הוא מספר על תחושתו באותה תקופה.
מייזלמן כתב על כך בעמוד הפייסבוק שלו וכעבור יום כבר התייצבו בבית הקברות חבריו, אוהדי הפועל תל אביב, ושיפצו אנדרטה שבורה. בהמשך הביא מספר פעמים חניכים מתנועת הנוער העובד והלומד לעבודות ניקיון, צביעה ושיפוץ. כך גם עשתה מגד עם תלמידי בית ספרה ובשיתוף עם אגף החינוך של עירית חולון.
במקביל פנה מייזלמן לחבריו מבית התוכנה "דרור-סופט" וביחד הם מיפו את כל מצבות הזיכרון בבית הקברות של חולון והקימו אתר אינטרנט אליו העלו את המיפוי. "המטרה היא לסייע במלאכת שימור הזיכרון של מאות הקהילות שמונצחות בבית העלמין", אומר מייזלמן.
לדבריו, "האתר הוא יוזמה פרטית להנצחת האנשים והקהילות, לריכוז מידע היסטורי וזיכרונות, וכן לקידום יוזמות שהן לאו דווקא של בני ובנות הקהילות, אלא של ציבורים גדולים והולכים של נוער, צעירים ומבוגרים שרוצים וירצו להנציח, להזכיר ולזכור בעצמם".
מייזלמן מודה כי מלווה אותו פחד מפני השכחה ומבואו של יום שבו איש לא יזכור ולא יזכיר את אותן קהילות אבודות, או כמו שציטט בראש אתר האינטרנט שהקים עם חבריו, משירם של יעקב גלעד ויהודה פוליקר - "מי יזכור את בנו של הספר?".
הוא מקווה כי עם הזמן ייאסף מידע על כל אותן קהילות שהונצחו בבית הקברות והמידע יהיה נגיש לכל אחד. "אדם שילך לבית הקברות, ליום זיכרון של בן משפחה, לדוגמא, יראה באפליקציה שבאותו יום יש יום זיכרון לקהילה שנחרבה. הוא יוכל לעמוד רגע ליד מצבת הזיכרון ולהדליק נר. אולי תהיה מורה שבאותו יום תגיד לתלמידיה כמה מלים על אותה קהילה וכך אותן קהילות נשכחות שכבר לא נותר מהן מי שיעביר הלאה את סיפורן, יזכו שוב להנצחה. יהיה מי שיזכיר שחיו שם אנשים".
"האנשים הלכו לעולמם", מסכמת מגד, "אבל אבני הזיכרון שהשאירו, ימשיכו לדבר".