זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה נזקקה צרפת לכוח עבודה. הממשלה גייסה המוני צפון-אפריקנים, ובמיוחד אלג'ירים. החוק לא התיר להם להביא את משפחותיהם. בעקבות שנים של הגירה בלתי חוקית של המשפחות, החליט ב-1974 ממשל שיראק להכשיר את התופעה. נשים וילדים הורשו כעת להצטרף אל בעליהן ואל אבותיהם. המבצע נקרא "איחוד משפחות".
סרטה העלילתי הראשון של ימינה בן גיגי מגולל את סיפורה של זואינה, מהגרת אלג'יראית המגיעה לצרפת על מנת להתייחד עם בעלה אותו לא ראתה מזה עשר שנים. כאילו לא די בקשיי ההסתגלות שלה כמהגרת בעולם חדש, זואינה סובלת מיחס משפיל מצד חמותה ובעלה, שלא מרשה לה לצאת מהבית ומתייחס אליה בביטול ונקרעת בין הגעגועים ובין רצונה להשתלב בעולם חדש.
"אולי ביום ראשון" נופל למשבצת האומללה של סרט מופלא שפורמט ה-DVD לא עושה עמו חסד. סיפורה של זואינה תפס אותי מהרגע הראשון (ואולי שניה קודם, כששמעתי את הפסקול העוד יותר מופלא של הסרט), בן גיגי מציירת תמונה עגומה מאוד של עולמן של נשים מהגרות בשנות השבעים, המלחמה הבלתי פוסקת שלהן לנסות ולהתאקלם במדינה חדשה לצד הרצון העז לשמור על המסורת ואורח החיים המוכר למרות החיים החדשים שנחשפים בפניהן.
היא עושה זאת בחן, ולוקחת את הצופים למסע אמוציונלי שלא מותיר ברירות אלא להזדהות עם הגיבורה (ולא משנה מהן השקפות העולם שלכם) ולצאת אתה למסע לא קל בחיפוש אחר זהות חדשה / ישנה במדינה חדשה. פז'ריה דליבה מהפנטת וממרכזת אליה את כל תשומת הלב בכל שניה שהיא על המסך אבל לא תמצאו שום ערך מוסף בצפייה בסרט ב-DVD, לא תוספות (להוציא טריילרים שלא קשורים לסרט בכלל), לא ערוצי קריינות ובכלל שום תוכן שמנסה ולו במעט להאיר את הסרט במידע עשוי היה להיות מעניין.
אפשר לומר ש"אולי ביום ראשון" משאיר בידכם את הבחירה. אם בא לכם לראות סרט הוליוודי שינסה לעשות לכם טוב בכל רמה אפשרית זה לא הסרט בשבילכם. אבל אם חשקה נפשכם בפנינה אמיתית, בסרט שיבוא, יגיד את מה שיש לו להגיד וישאיר אתכם עם המחשבות, אין לכם מה לחפש הלאה תנו צ'אנס ל"אולי ביום ראשון".
אולי ביום ראשון
29.1.2003 / 11:16