טעיתי אז ואני טועה היום

אחת הלהקות האהובות עלי ביותר כיום היא יו לה טנגו, אך אלבומם המופלא "פיינפול" היה צריך להעלות אצלי אבק במשך שנתיים. הקדמה זו באה להעיד על הבעייתיות בשיפוט ביקורתי כלפי יצירת אמנות בלי היכולת להתפתח עמה לאורך זמן. אני חושש ממעמד דומה מול "טוויילייט", אלבום הבכורה החדש של הטווילייט סינגרס. אני חושש גם מחוסר היכולת שלי להיות נחרץ, אך אני מעדיף לכנות זאת זהירות או אורך רוח.

הטווילייט סינגרס הם סוג של מפגש פסגה בין גרג דולי – הסולן הכריזמטי של אפגן וויגז הזכורה לטוב מסצינת הגראנג' של תחילת העשור ההוא – לבין פילה ברזיליה, הרכב הטריפ-הופ הבריטי המוערך. המפגש הזה היה אמור לעמת באופן מרתק למדי בין שני ז'אנרים הפוכים לגמרי זה מזה, אך כאן בדיוק הבעיה: אין זיקוקים ואין התפוצצויות קוסמיות. ישנה תחושה אינטואיטיבית של פספוס.

אני מעז להצביע על הבעייתיות כלפי החטיבה האלקטרונית של ההפקה, דהיינו פילה ברזיליה. אני מודה שתמיד היתה לי בעיה איתם. ההפקות שלהם נשמעו לי נקיות ומלוטשות מדי וחשתי שהם מסרסים במעט את החספוס הכה חיוני לטריפ-הופ טוב. כאן אני מגלה זאת שוב. השירה של דולי כריזמטית ומעניינת כתמיד, הלחנים מורכבים ומדיפים ריח של פרי שעוד יבשיל וימתק עם האזנות חוזרות ונשנות, אך התפקידים הכליים והסאונד אינם מספקים את המצע הראוי. הם עגולים מדי ולא מספיק זוויתיים ופריכים. אפשר רק לפנטז מה היה קורה אילו פורטיסהד או טריקי – ענקי טריפ-הופ שיודעים ריח חלודה מהו – היו אמונים על הפרויקט הזה במקום פילה.

מכל מקום, אני מרגיש חובה לקרוא לעצמי את תחילת הרשימה. כנראה כסוג של פתח מילוט מצפוני.