בימים אלה בעוד ישראל מתגלגלת אל הרפתקת בחירות בתנאים חסרי תקדים. מקדם ההדבקה מתחיל שוב לעלות וקיים חשש כי מישראלים רבים תימנע הזכות להצביע. אמנם גם במרץ אשתקד מערכת הבחירות התנהלה כשברקעה הקורונה אך אז היו במדינה חולים בודדים ולצדם אלפי מבודדים בלבד, מצב שאפשר הסתפקות בהתאמות נקודתיות. השפעתה של הקורונה על האפשרות לממש את הזכות להצביע היא בעלת משמעות מיוחדת מאחר שאף לפי ההגדרה ה"רזה" ביותר שלה, הדמוקרטיה מבוססת על השתתפות כללית בבחירות, כדי לבטא את רצון הרוב. הניסיון מלמד שלסדרי הבחירות יש השפעה משמעותית על שיעור ההשתתפות בהן ולכן גם על הלגיטימציה של התוצאות.
ואכן, המצב בישראל מעורר דאגה בהשוואה למדינות אחרות, בשל הגישה המיושנת למימוש דרכי הבחירה, המאפשרות הצבעה פיזית בלבד, ביום אחד, תוך שימוש ב"ריתוק לקלפי": הצמדת אדם לקלפי אחת המוגדרת לפי הרישום במשרד הפנים. בשונה מאשר במדינות אחרות, בישראל אין אפשרות חוקית לדרכי הצבעה אלטרנטיביות, כגון הצבעה מוקדמת או שימוש בטכנולוגיות חדשות של הצבעה אלקטרונית. אלא שלסדרי הבחירות ה"טכניים" לכאורה השפעה הממשית על התוצאות. לשם השוואה, בשיטות בחירה אזוריות, החשש הוא שבעלי הסמכות לקבוע את גבולותיהם של מחוזות הבחירה יטו את הגבולות לשם החלשתן של אוכלוסיות מסוימות. הטיה מכוונת כזו מכונה "ג'רימנדרינג", כשבהיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית היא קשורה באפליה גזעית. כך למשל, ככל שביום הבחירות הקרוב יחולו מגבלות על אזורים שונים ("כתומים" ו"אדומים"), עלולים להתעורר חששות דומים לגבי מי שבסמכותם להשפיע על הקריטריונים. זאת במיוחד, אם יהיה מתאם בין צבע האזור לשייכות הפוליטית המובהקת של רוב תושביו או הזהות הלאומית והדתית שלהם.
בהיעדר תשתית חוקית הולמת, ועדת הבחירות המרכזית מוגבלת בכוחה לערוך התאמות עד כדי חשש מפני מימוש מספק של הזכות לבחור. התאמות כמו ריווח קלפיות, הקמת קלפיות למבודדים והקפדה על ריחוק חברתי, אינן מעניקות מענה כולל לסכנה הבריאותית ועלולות ליצור אפליה בין אוכלוסיות שונות: בין מחוסנים ללא מחוסנים, בין צעירים למבוגרים, או בין יישובים בעלי רמות תחלואה שונות. קשיים צפויים להתעורר גם בהקשר של הפתרונות המיוחדים - האם ה"קלפיות למבודדים" תהיינה פרוסות במידה מספקת בפריפריה? האם ההצבעה בהן תהיה במתכונת של "הצבע וסע" מה שעלול להקשות על אנשים ללא רכב (ובאופן עקיף על אוכלוסייה פחות אמידה)?
בהנחה שרבים יתחסנו ושהחיסונים יתגלו כיעילים מאוד, ניתן לקוות שההתאמות הקיימות תספקנה כדי לקיים בחירות המגשימות בצורה סבירה את הזכות להצביע. אולם, זהו רק "פלסטר" ולא פתרון עומק. עוד לפני המשבר הבא חיוני שהכנסת תיתן מענה חקיקתי כולל לבעיה. כך, ראוי ליצור מראש (ולא "תוך כדי המשחק") מתווה של "בחירות בעת חירום" כמוצר מדף שיופעל בהינתן משבר פתאומי ובהתאם לאופיו. הסדר כזה יכול לכלול למשל מתן אפשרות לחולים להצביע ללא קלפי, באמצעות מיופה כוח, או בקלפי נודדת. לגבי "מבודדים" שאינם חולים מאומתים ואף לגבי האוכלוסייה הכללית, ניתן לשקול הצבעה מדוורת מראש, הקצאה של שעות מוגדרות להצבעה לבוחרים שונים להבטחת וויסות העומס ועוד.
לשם כך, אין לפסול את הארכת יום הבחירות לתקופה קצרה בת מספר ימים. צעדים אלה אינם אפשריים כעת במסגרת חוקי הבחירות הנוהגים בישראל. במדינות שונות בארצות הברית למשל החלופה של הצבעה מראש שיפרה באופן משמעותי את שיעורי ההצבעה, באופן שאפשר גם לאוכלוסיות בסיכון להצביע בבטחה בעולם שהיה אז נטול חיסונים. ייתכן שחלק מצעדים אלה ראויים לאימוץ כרפורמה בדיני הבחירות אף לעת שגרה, כמו הגמשת העיקרון של ריתוק לקלפי ושקילת האפשרות של הצבעה מוקדמת במספר מוקדים.
אל לנו לזלזל בקושי שמזמנות בחירות המתקיימות במהלך משבר בריאותי. קיומן ללא חתירה לשיעורי השתתפות גבוהים אצל כלל המגזרים חותרת תחת הבסיס החשוב ביותר לאמון בשיטה הדמוקרטית. אי-מתן מענה לכך עולה כדי שלילה בלתי-נסבלת של הזכות שעומדת ביסוד הזכויות כולן.
יובל ארז, סטודנט לתואר ראשון בפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב; פרופ' רונן אברהם, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב