תיחנקו, אני עוזב

בכל מערכת בחירות שמסתיימת בניצחון של הימין קם השמאלן האידיוט התורן אשר מכריז כי הוא עוזב את הארץ; בבחירות הנוכחיות האידיוט הזה הוא אני. זה לא יקרה היום, וגם לא מחר, אבל ההחלטה התקבלה: מתי שרק אוכל אהפוך לפליט מדיני באירופה. ממקום מושבי בלונדון, בבריסל, באמסטרדם או בכל מקום אחר – אני אצפה בכם בטלוויזיה נהרגים בפיגועים, נלחמים במשבר הכלכלי וממשיכים לריב על תחבורה ציבורית בשבת. אני אצטער על כך, כי לאף עם, מטומטם ככל שיהיה, איני מאחל עונש כזה – ובוודאי לא לעם, שמשפחתי, חבריי ואני הם חלק ממנו. מן העבר השני, אני אשחרר אנחת רווחה על כך שאני כבר לא חלק מזה.

לפני שאתם מאחלים לי למות בהתקפה אנטישמית באמסטרדם במקרה הרע, או מציעים לממן לי את כרטיס הטיסה במקרה הטוב - פתחו את הספר "אלטנוילנד". עיון קצר בספר המציג את חזונו של הרצל למדינת היהודים, יחד עם מבט חטוף מסביבכם, יביא אתכם למסקנה הנחרצת, שגם המזוקן לא היה נשאר במדינה כזאת, וממהר לחזור לבירת השניצלים העולמית.

ובחזרה אליי. נשברתי הפעם מכיוון שהבחירות היום מסמנות כבר מגמה. אפשר היה להבין את הדחתו של שמעון פרס ב-96' לנוכח ריבוי הפיגועים; אפשר היה להבין את הדחתו של בנימין נתניהו ב-99' לנוכח המיתון במשק ורמיסת שלטון החוק; אפשר היה להבין את הדחתו של אהוד ברק ב-2001 לנוכח אינתיפאדת אל אקצא ואישיותו הבעייתית; אי אפשר בשום נימוק רציונלי להצדיק את ניצחונו של אריאל שרון ב-2003. הרי אף אחד לא יכול לקום ולטעון ברצינות שמצב המדינה טוב היום מזה שהיה עם עלייתו לשלטון. לפיכך הבחירות היום מסמנות מגמה.

באופן גס ניתן למקם את כל מדינות העולם על ציר שקוטבו האחד הוא דמוקרטיות מערביות דוגמת הולנד, ובקוטבו האחר רודנות כגון משטר הטאליבן ז"ל באפגניסטן. באמצע יש גוני ביניים: איטליה היא הולנד בתוספת שחיתות ושיעור אבטלה גבוה; טורקיה היא אותו הדבר בתוספת הפקדתה של הדמוקרטיה בידי הצבא ומעורבות גוברת של הדת בענייני המדינה; איראן היא כל אלה בתוספת עריצות דתית.

על הציר הזה, שבקוטבו השמאלי הולנד ובקוטבו הימני משטר הטאליבן – ישראל שאפה בעבר להתקרב למודל הדמוקרטיה המערבית. ואולם כיום ההשוואות של ישראל למדינות העולם המערבי בתחומי הכלכלה והחינוך מוציאות אותנו רע מאוד, ולא לחינם. אדם אתנוצנטרי היה אומר שירדנו ליגה; יפה נפש כמוני, המחויב לשפת הפוליטיקלי קורקט, היה אומר שעברנו מרשימת המדינות המפותחות לרשימת המדינות המתפתחות.

לא רק הליכוד ניצח בבחירות האלה. הישגים נאים רשמו גם האיחוד הלאומי, שרוצה שיהיה פה טורקיה; חד"ש, שרוצה שיהיה פה סין; בל"ד, שרוצה שיהיה פה סוריה; ש"ס, שרוצה שיהיה פה איראן; ולבסוף שינוי, שרוצה שיהיה פה מערב אירופה, אך לא מבינה ששפיכות דמים ותאצ'ריזם יצאו מזמן מהאופנה האירופית. את הבומבה הגדולה בבחירות האלה ספגו העבודה ומרצ – שתי המפלגות היחידות שניתן לומר כי פניהן מערבה על הציר שתואר כאן. שתי הרשימות הללו יחד, שהיוו את הזרם המרכזי במדינה משך כמה עשורים, מייצגות כיום כחמישית מאזרחי ישראל.

תוצאות הבחירות האלה מסמנות איפוא מגמה של השתלבות עתידית של ישראל במרחב המזרח-תיכוני. כיום אנחנו נמצאים בסביבות טורקיה – לא רק מבחינת קווי האורך על המפה. אך ישראל הולכת ומתקרבת בצעדי שרון כבדים לאפגניסטן של הטאליבן. הדמוגרפיה מחייבת זאת, והסיבות לכך הן פשוטות באופן מכעיס: במערב אירופה לא נהוג להוליד בממוצע שבעה או שמונה ילדים, וכך הדבר אינו נהוג בקרב המבקשים להשתלב במרחב זה; מי שכן נוהגים לעשות זאת הם הערבים והחרדים. ייתכן שיהיו אלה הפלסטינים, שיאלצו את ישראל לטבוח בהם או להקים מדינת אפרטהייד אנטי-דמוקרטית (כי תהליך מדיני הרי לא בא בחשבון); ייתכן שיהיו אלה החרדים, שיהפכו את ישראל למדינת הלכה. כך או כך, אם צריך לשים את המניות על דמוקרטיה מערבית במזרח התיכון בעשורים הקרובים, הימור על ישראל מסוכן לפחות כמו הימור על עיראק. מכיוון שכך, אני ושכמותי נאלצים לשאת עיניים אל אירופה - היבשת שממנה נמלטה סבי וסבתי עם אמי בהיותה תינוקת מסיבות מובנות.

כיהודי חילוני, אשכנזי, משכיל ואדם שערכים כמו שוויון, כבוד לאדם וערכים יפי נפש מסוג זה הם מנת חלקו – אני נמצא פה במיעוט כבר הרבה זמן, וזה בסדר. לנוכח האלימות של הפלסטינים, התוקפנות של המתנחלים, השתלטנות של החרדים, והמיליטנטיות של כמה אנשים שלקחו טענות (מוצדקות) על קיפוח בשנות ה-50 וה-60 והפכו אותן למקצוע ולכלי שנאה – הפכתי למיעוט נרדף, וזה כבר ממש לא בסדר. ואם נגזר עליי מיעוט נרדף גם באירופה, אז שם לפחות יש רכבת תחתית.