יוסי תחת יוסי

תוצאות הבחירות מהוות אישוש נוקדני לאמת הישראלית הקבועה זה שנתיים: אין עם מי לדבר. לא, לא, מחוץ. מבית, דווקא. העם רצה שרון והוא קיבל.מצורף כבונוס: בעיטה מכוונת כהלכה למפשעה מבית מדרשו של הבריון הבורגני טומי לפיד. כל הכבוד למנצחים ולגדודי מצביעיהם. אלו הם פניה של ישראל בשנת 2003: מכונסת ומתכנסת, מפוחדת, מאויימת, רגשנית וחסרת כל כושר שיפוט רציונאלי. מיואשת ונואשת, פטליסטית ודטרמיניסטית, שבטית, עדרית וגלותית. בתוך גבולותיה, על הררי התחמושת שברשותה, על מאגרי השנאה שצברה, על מנגנוני ההרס העצמי ששכללה. את מקומה של 'ההתפכחות', 'היקיצה' מחלום אוסלו, תפסה שנת ישרים, עצימת עיניים לאומית שכולה טמינת ראש צדקנית בחול של הקבר שכולם עסוקים לקבור לעתיד. אשרינו, אין לנו אור בקצה המנהרה.

ובכל זאת, תקווה, צריך גם צריך להנפיק מדי פעם, גם אם בבורסה הקורסת של החלום הציוני. תקווה לעתיד טוב יותר לא יכולה לספק הממשלה הבאה שירכיב שרון. הדבר ברור גם לאחרון מצביעי מחל המושבעים. ההצבעה לשרון ולגוש הימין היא הצבעת 'זה מה יש ועם זה נלך למלחמה'. לא ממשלת אחדות, לא ממשלה חילונית רחבה, בוודאי לא ממשלת ימין צרה, יצליחו להרים מאשפתות את המחר של המקום הזה ושל יושביו. את התקווה, מטבע הדברים, צריך שיקים המחנה שאינו מוכן לקבל בכניעה רופסת את גזר דינו של 'המצב'. המדובר במחנה השמאל, מן הסתם. זה מה יש.

אולם המחנה הזה למד לקח משמעותי ומכאיב בבחירות הנוכחיות: 'העם', אותו קהל מבולבל וסומא, אינו מאמין כי בכוחו של השמאל להפוך את הדיבורים על אלטרנטיבה למעשים שיביאו לתוצאות חיוביות. 'הציבור' אינו מוכן להפקיד ביד מחנה השמאל את מפתחות המדינה ואין לדעת מתי ישוב לתת בו את האמון הדרוש. אפילו בישראל ההפכפכה והנוירוטית, בה אי הוודאות היא הוודאות היחידה, לא הצליחו שנתיים אומללות ומבישות בראשות שרון לנווט את קולו של הבוחר אל עבר הפתק שמציע חלופה.

הנזק שגרמה מפלגת העבודה לעצמה בישיבתה בקואליציית שרון הוא כמעט בלתי הפיך. שנים לא מעטות ותמורות קיצוניות יידרשו כדי למסמסו. אבל אם מספר המנדטים המביך של העבודה הוא מתקבל על הדעת בהתחשב באוזלת ידה להיות משהו זולת נרפה וחסרת אונים, הרי שכישלונה של מרצ בבחירות הנוכחיות צריך להדיר שינה מעיניהם של רבים במחנה השמאל.

מרצ, על פניו, מציעה שמאל ישראל טהור, שעם עקרונות היסוד שלו אמורים לחיות בשלום גם מצביעי מרכז וימין מתונים. המפלגה התקינה והמתוקנת הזאת, לא זו בלבד שלא הצליחה ליהנות מקריסתה האלקטוראלית של מפלגת העבודה, אלא אף איבדה מכוחה. ההסבר המתקבל על הדעת לכישלונה בבחירות הוא כי הזליגה ימינה והלאה בקרב הציבור הייתה משמעותית כל-כך, עד שאין אלא להאמין כי כוחה של מרצ, ביחד עם זה של המפלגות הערביות והמערך הוא הכוח הריאלי של השמאל כיום בישראל הימנית, ימנית מאוד. זו אפשרות מטרידה, שכן היא מערערת מאוד את האיזון הבין גושי החיוני כל-כך לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, לפני שתהפוך למשטר מלוכני שבטי במסווה של דמוקרטיה.

התפטרותו האבירית (יש לקוות שלא יחזור ממנה) של יוסי שריד מראשות מרצ הלילה מותירה את הבמה פנויה לדמות שתקום ותעלה מתוך אדי הערפל של העתיד העגום המסתמן ותציע שחר חדש של ממש, בניגוד לסטיקרים של שחר חדש. נדמה כי הדמות היחידה המהווה קונצנזוס אצל מצביעי השמאל כקול אותנטי היא יוסי ביילין. אחרי מופעי הלהטטנות של ברק, הנעבעכות של פרס, חדלון האישים של פואד והרפיון של מצנע, בשלה השעה להעמיד על מרצ, כנציגת השמאל המובהקת ביותר, את יוסי ביילין.

ביילין אינו חף ממגרעות וקשה כעת לשוות תסריט בו הוא זוכה לתמיכה גורפת בבחירות הבאות. אולם העמדתו של ביילין בראש מרצ תהיה צעד נכון בכיוון הנכון בו צריכים מרצ והשמאל לצעוד. ביילין הוא שמאל נקי, חף מהצטעצעויות, בדיוק כפי ששרון הוא ימין מוחלט, נטול פניות. הצבה אמיצה ואיתנה של ביילין בחזית שתשים לעצמה למטרה להקים גוש סוציאל-דמוקרטי ולהציע אלטרנטיבה מפורשת, משדרת למחנה השמאל שני דברים עיקריים: 1. אלו הם פנינו, לטוב ולרע. לא פלקטים ולא סיסמאות, לא קופירייטינג ולא קלישאות. קטן ככל שיהיה, זהו השמאל וזה העומד בראשו.2. אם שרון עבר מירוק עוונות מזורז, גם ביילין, עם כל הקושי הצפוי של מגזרים רחבים להכילו ולעכלו, יכול. לו, אחרי הכל, אין חטאים של ממש לכפר עליהם. כל היתר הם נאצות וחרפות. ספרי ההיסטוריה בעברית מלאים באירועים מוזרים מאלה.

הקרב על תוצאות הבחירות הבאות צריך שיתחיל כבר היום בלילה, לא דקה אחת מאוחר יותר. כי הפסד בבחירות הבאות, עלול להסתבר, כתבוסה האחרונה, הסופית, של השמאל הישראלי. ושל ישראל עצמה. לאלה בינינו שעדיין מתעניינים בגורלה.