אזרחי ישראל היקרים

למעלה משישה וחצי מיליון אזרחים חיים במדינת ישראל, מתוכם מיליון ומאתיים חמישים אלף בקירוב הם ערבים אזרחי מדינת ישראל. בחישוב מהיר, מדובר כמעט בעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. ובכל זאת, הגישה הרשמית של כל ממשלות ישראל הייתה ונותרה - סירוב להכיר באוכלוסייה הערבית כבמיעוט לאומי. במקום זה, אנו בוחרים להתייחס לקבוצות דתיות- עדתיות: "מוסלמים", "נוצרים", "דרוזים" ולפעמים סתם "לא יהודים".

אי ההכרה באוכלוסייה הערבית כבמיעוט לאומי היא אי הכרה בזכותה להשתתף בצורה פעילה בגיבוש המדיניות הישראלית בתחומים השונים, החל בנושאים של שלום ומלחמה, והמשך בנושאים החברתיים והכלכליים בנושא אופי המדינה ועוד. אפילו במישור השוויון האזרחי, שבו כביכול אמורות ממשלות ישראל להכיר, כלומר במישור החינוך, הבריאות, הרווחה, התשתיות וכדומה, סובלת האוכלוסייה הערבית מאפליה שיטתית.

מאז קום המדינה מנהלות ממשלות ישראל מדיניות של "שילוב ללא פיתוח" של האוכלוסייה הערבית. מדיניות כזו בתחומי התיעוש, הפיתוח והבנייה, בעצם משאירה את החברה הערבית בשולי ההתפתחות של החברה הישראלית ומקבעת אותה ככוח עבודה "רזרבי" במשק הישראלי. מדינה המפלה חלק מאזרחיה, איננה יכולה לקרוא לעצמה דמוקרטיה, שהרי לא מתקיים בה שלטון העם, אלא שלטון חלק מן העם, על חלקו האחר.

המשמעות הפוליטית של הגדרת ישראל כ"מדינת היהודים", פירושה התנכרות לזכויותיו האזרחיות של מי שאינו יהודי, כלומר למיעוט הלאומי הערבי בישראל. גישה זו מעניקה לגיטימציה לא רק למדיניות אפליה לאומית, אלא אף להפקעת קרקעות מידי הערבים ולהתייחסות אליהם כאל אזרחים סוג ב'.

באירועי אוקטובר 2000, עשתה האוכלוסייה הערבית שימוש בזכותה הדמוקרטית להפגין נגד מדיניות הממשלה. אזרחים יצאו לרחובות הערים והכפרים במטרה למחות נגד פעולת המשטרה כנגד המתפללים ברחבת מסגד אל אקצה בירושלים. המשטרה בתגובה הפעילה כוח שעל מידת סבירותו מתקיים עד היום ויכוח. עובדה שאין עליה מחלוקת היא התוצאה- שלושה עשר הרוגים ומאות פצועים. אין גם ויכוח על כך שבהפגנות מקבילות של יהודים, לא ראינו מעולם אזרחים נופלים חללים מכדורי כוחות המשטרה.
לכל הדברים הללו יש להוסיף גם את המיתון הכלכלי והמשבר החברתי בשנים האחרונות, אשר נותנים את אותותיהם ביתר שאת בקרב הציבור הערבי.

הרשויות המקומיות הערביות סובלות ממשבר תקציבי עמוק, יש מי שיאמר- בגלל השחיתות הקיימת שם, ובכן אמת, קיימת שחיתות במועצות הערביות כפי שקיימת שחיתות במועצות היהודיות וכנגד השחיתות, כל שחיתות, יש לפעול במלוא החומרה. אולם אל ניתן לשחיתות להסתיר מפנינו את האפליה בתקציבים ואת אי יישום ההסכמים החתומים בין מרכז השלטון המקומי לאוצר.

לפי הנתונים האחרונים, התקציב הממשלתי הניתן לרשויות המקומיות הערביות למימון שירותים חברתיים, מהווה רק 52 אחוזים מן התקציב הממוצע הניתן למטרה זו ליישובים יהודיים מסדר גודל דומה. בשנים האחרונות בולטת ההידרדרות הכלכלית- חברתית של הישובים הערביים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למעלה מ-80 אחוז מהישובים הערבים מצויים בארבעת האשכולות הנמוכים, כלומר העניים ביותר, של היישובים בארץ. האוכלוסייה הערבית מהווה כמחצית מכלל החיים מתחת לקו העוני והילדים הערבים מהווים אחוז מכלל הילדים החיים מתחת לקו העוני. העובדים הערבים מועסקים ברובם בשכר מינימום ובענפים שבהם השכר נמוך. לפי נתוני שירות התעסוקה, שיעור האבטלה בקרב ערבים גבוה פי שלושה משיעור האבטלה בקרב יהודים.

יש כאלה אשר יתמלאו כעס למקרא שורות אלה, הרי הזמנים קשים גם אצלנו, שיעורי האבטלה הגיעו לשיאים שטרם ראינו, המלחמה המתנהלת בשטחים נדמית כדבר הראשון והדחוף בסדר העדיפויות הלאומי ובכלל, במצב הרוח הלאומי כרגע, למי יש זמן לערבים?
התשובה היא שאין הדברים באים אחד על חשבון השני, נהפוך הוא, אם ברצוננו להבריא את החברה שלנו, איננו יכולים להמשיך ולהתעלם מן האוכלוסייה הערבית. הפיכתם של כעשרים אחוז מאזרחי מדינת ישראל למיעוט מקופח ומופלה לרעה מעידה בראש ובראשונה על בעיה מוסרית קשה בחברה הישראלית. טיבן של בעיות מוסריות שבתחילה הן נראות כבעיות מקומיות ועד שאנו מבינים כי הן השחיתו כל חלקה טובה בחברה שלנו, פעמים רבות כבר מאוחר מדי כדי לבער אותן.

לכן, עלינו כאזרחים, המודאגים מן המצב החברתי במדינת ישראל, לתבוע מן המפלגות שלנו, להעניק מידה שווה של התייחסות למגזר הערבי, כמו זו שהן מעניקות למגזר היהודי. היותה של ישראל ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ, אסור שתשמש כהצדקה להפליית האוכלוסייה הערבית.