יופי, חמודי, תקיא על אבא

קצת כמו ילד שצועק ויורק ובועט ומקיא ומרים את הראש רק בשביל לגלות שכולם סביבו מחייכים ואומרים, "איזה מאמי!", ג'ון ווטרס נוכח מזמן שיש מעט מאוד שהוליווד לא יכולה לעכל לתוכה ולשווק באפקטיביות. אחרי שנים של סאטירה קיצונית שדחפה לפרצופים ההמומים של הצופים שלו פונפונים ורודים טבולים בחרא וקיא, שלא לומר את גוש השומן ז"ל המכונה דיוויין, ווטרס הגיע למעמד פולחני שלא אפשר לו יותר לזעזע אף אחד.

אבל דווקא בנקודה הזאת, שבה היה נראה שהוא יוכל רק להמשיך ולמחזר את עצמו בגירסאות מדוללות וחיוורות ("אמא סדרתית", למשל), הוא החליט לשלוח חזרה למלכה את תואר סנדקות הפאנק שלו ולייצר פארודיה עצמית עליזה, שתביא בחשבון את העמדה הממסדית שבה הוא מצא את עצמו בטעות (כמו ב"פקר" הגאוני).

ב"ססיל בי. דמנטד", שמוקרן בסינמטק תל אביב כל חמישי ב- 24:30, ממשיך ווטרס במשימתו לשים ללעג את האידיוטים שנתנו לו כסף לעשות סרטים, בלי לצאת מריר או לנסות ללבוש שוב את חולצת הנער האלטרנטיבי שלו. ססיל (סטיבן דורף החתיך) הוא במאי מתחיל שעומד בראשה של חבורת קולנוענים טרוריסטים שמטרתם לטהר את עולם הסרטים מזוועות הוליוודיות ופשעים נגד האנושות כמו "פורסט גאמפ". לצורך העניין הם חוטפים את שחקנית הקומדיות הרומנטיות הסכריניות האני וויטלוק (מלאני גריפית', בתפקיד שחושף נכונות ווטרסית להפליא לצחוק על עצמה), ומכריחים אותה לככב ביצירה המחתרתית שלהם. אחרי מייק-אובר מהגיהנום, היא מתחילה בהדרגה לשתף פעולה עם הכת המופרעת של צוות ההסרטה (שכוללת את אלישיה וויט המופלאה).

פה ושם עולה במהלך הסרט ההרגשה שהביקורת על המיינסטרים ההוליוודי גובלת באינפנטיליות גמורה, אבל הכיף שבלראות את ילדי המחתרת מפוצצים את הכל משכיח אותה במהרה ומקשה לשמור על ריחוק אובייקטיבי לזמן רב.