השריטה

הכדורגל הישראלי הוא "סודות מחדר ההלבשה". הוא טביב, ולוזון, וגברי לוי, ודני לוי וגיא לוי. אפשר לאהוב, אפשר לא, אבל ככה זה. הכדורגל עצמו, המשחק, איכויותיו בסך הכל מאוד מוגבלות, והוא מתנהל בתנאים שמאפשר לו המרחב המקצועי/רוחני הזה. מוגבל.
מעטים הרגעים של הנאה צרופה, נקיה מהיבטים עסקניים-רכילותיים. עד שכבר נולד פה כשרון צרוף, ההטמעה של האקלים הכדורגלני באישיות שלו מחבלת בהנאה. במקרה הטוב הוא יוצא כמו בניון, שיש לקוות שלמד לקח אמיתי מהעונה הקודמת, הפרובלמטית מבחינתו. במקרה הרע הוא נשאר איל ברקוביץ'.

כמעט לכולם יש שריטה. היחיד שנשאר פה בשנים האחרונות גבוה מעל למים הטובעניים, הוא ג'ובאני רוסו. שחקן אחד שמאפשר לצופים בו לשים הכל בצד, פשוט ככה, וסתם ליהנות. בלי לדעת מי נגד מי, מה נגד מה, מי אמר למי ומה קורה עם טביב, ולוזון, וגברי לוי, ודני לוי, וגיא לוי (אם לא בא לדעת).

ג'ובאני רוסו הוא לא רק שחקן מאוד מוצלח, מלא כשרונות ומקצוען אמיתי - הוא כוכב. יש הבדל בין שחקן גדול לכוכב. שחקן יכול לתת עונות טובות, להצליח, להתפרסם. כוכב הוא זה שבניצחון האישיותי שלו, על המגרש ומחוצה לו, יש אמירה. קשה להיות פה כוכב, לא סתם יוצא שקם כאן רק אחד כזה בדור. ג'ובאני רוסו הצליח להיות כוכב במדינה שבה תואר הגנאי הכי איום לשחקן כדורגל הוא בליין, ושאפילו כוכבי הפופ שלה נראים כמו פועלים שחורים. כל אחד אהוד כחילה.

מה סוד של האפיל של ג'ובאני רוסו? הנוסחה טמונה כנראה בהתייחסות של רוסו למקום העבודה שלו. הוא מסתכל על ישראל כמו שתיירים מאירופה הקרה רואים אותה: חופשה אחת גדולה ושטופת שמש. ג'ובאני פשוט עושה כייף חיים כזה, שמי שנולד פה אף פעם לא יוכל להפיק מהארץ הזו. במקום שהכל בו מחולק לשחור ולבן, אדום וצהוב, ימין ושמאל, פרשנים ואוהדים - ג'ובאני רוסו הצליח להיות דמות פופולארית בלי לקחת צד. למזלם של חובבי הכדורגל הוא נתקע פה למשך שנים, מבסוט לאללה. עד לעונה הנוכחית.

לראות היום את ג'ובאני רוסו במדים של בית"ר ירושלים, זה לראות בנאדם שרוי במאבק. כבר לא נהנה ממש לשחק כדורגל, אלא משתדל לעשות היטב את מה שהוא צריך על המגרש. כבר לא חוגג את ההוויה, אלא נילחם בה. לא מסתלבט במגרש המהמורות של פתח תקוה, אלא סופר את הדקות על השעון. לא משחק בשביל עצמו, אלא עושה הכל בשביל 'להוכיח', 'להראות להם'.

הנה, גם לאיש היחיד שלוקח את הכדורגל בארץ כמו שצריך, בתור פאן טיים, הצליחו לקלקל. מכל ההשלכות שיהיו לעונת ההרס העצמי הזו של בית"ר, העובדה שאפילו ג'ובאני רוסו הצליח להתבאס תהיה הכי מדכדכת. ולא משנה בכלל איזה קבוצה אוהדים - הבאסה שלו היא הבאסה של כולנו.