עשור לאביב הערבי

ממהפכה לגלות: עשור אחרי, לדור "האביב הערבי" אין מקום במצרים של א-סיסי

אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים ואינטלקטואלים אחרים נטשו את מולדתם, שהפכה לדכאנית יותר מזו של מובארק. הם חוששים לחזור לאור גורלם של אלפי מתנגדי משטר, ואינם אופטימיים במיוחד לגבי העתיד. הדור האבוד של מצרים

אי-פי
בווידאו: נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק מת בגיל 91 (צילום: רויטרס וארכיון וואלה!NEWS, עריכה: טל רזניק)

אזרחי מצרים שיצאו לרחובות ב-25 בינואר 2011 ידעו מהם עשו. הם ידעו שהם מסתכנים במעצר וגרוע מכך. עם זאת, ככל שמספריהם תפחו בכיכר תחריר שבמרכז קהיר, הם טעמו את טעם ההצלחה.

כוחות המשטרה נסוגו, ובתוך כמה ימים, הנשיא חוסני מובארק הסכים לדרישותיהם להתפטר. ואולם, האירועים לא הסתיימו כפי שרבים מהמפגינים דמיינו. עשור לאחר מכן, אלפים נמלטו לגלות מממשלתו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי שנתפסת כדכאנית עוד יותר. האובדן המשמעותי של אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים ואינטלקטואלים אחרים, יחד עם אווירת הפחד, עיקרו כל אופוזיציה פוליטית.

ד"ר מוחמד אבו אל-רייט היה אחד מבין אלו שנכלאו בעיר אסיוט שבדרום מצרים ב-2011, אחרי שהצטרף למחאה נגד אלימות המשטרה ונגד מובארק. הוא הוחזק במשך רוב ההתקוממות בתא צפוף. הוא שוחרר במהלך הכאוס, ונהה מאווירת החופש הפוליטית במדינה הערבית המאוכלסת ביותר - הפגנות, עבודה כעיתונאי וחבר בקמפיין הנשיאות של אחד המועמדים המתונים. אבל זה לא החזיק מעמד זמן רב.

שלטון צבאי זמני החליף את מובארק. ב-2012, מוחמד מורסי, חבר "האחים המוסלמים", התנועה האסלאמיסטית החזרה ביותר במצרים, ניצח בבחירות האזרחיות הראשונות אי-פעם. אך כהונתו פילגה את המדינה. על רקע הפגנות ענק, הצבא, בהנהגת א-סיסי ששימש אז שר הגנה, הדיח את מורסי ב-2013, פיזר את הפרלמנט והוציא מחוץ לחוק את האחים המוסלמים. בהמשך, מתנגדי המשטר דוכאו, וא-סיסי ניצח מאז בשתי מערכות בחירות שלפי ארגוני זכויות אדם לא היו דמוקרטיות.

"התחלתי להרגיש, בהדרגה, יותר פחד ואיומים", סיפר אבו אל-רייט. חבריו נכלאו, הביקורת שלו ביחס לממשלה עוררה תשומת לב. "אני לא הייתי מוכן להמתין שזה יקרה לי", הוסיף.

לא הייתי מוכן להמתין שזה יקרה לי". מוחמד אבו אל-רייט (צילום: AP)

אחרי עליית א-סיסי, הוא עזב ללונדון, שם הוא פרסם תחקירים על חלקים אחרים בעולם הערבי. במולדתו, סוכני ביטחון שאלו לגביו. בפעם האחרונה שאשתו חזרה למדינה כדי לבקר את המשפחה, היא זומנה לחקירה על פעילותו של בעלה. המסר היה ברור.

אף אחד לא יודע בדיוק כמה מצרים עזבו את המדינה בשל רדיפה פוליטי. לפי נתוני הבנק העולמי, מספר המהגרים ממצרים גדל מאז 2011. 3,444,832 איש עזבו ב-2017, כ-60 אלף יותר מאשר ב-2013, השנים שמהן זמינים הנתונים. עם זאת, לא ניתן לדעת מי מהם הוא מהגר כלכלי ומי גולה פוליטי.

הם עברו לברלין, לפריז וללונדון. אחרים התיישבו בטורקיה, בקטאר בסודאן ואפילו במדינות אסייתיות כמו מלזיה וקוריאה הדרומית.

ארגון משמר זכויות האדם העריך ב-2019 כי מצרים מחזיקה בכ-60 אלף אסירים פוליטים. הוועד להגנה על עיתונאים מדרג את מצרים במקום השלישי בעולם במספר העיתונאים הכלואים, אחרי סין וטורקיה.

"זה מצב קשה מאוד, אני לא יכול לשוב הביתה". טקדים אל-חטיב (צילום: AP)

א-סיסי טוען שאין במצרים אסירים פוליטים, אך מעצר של עיתונאי או פעיל זכויות מגיע לחדשות כמעט מדי חודש. רבים נאסרים על אשמות טרור, על הפרת איסור על הפגנות או על הפצת חדשות כזב. אחרים נותרים במעצרים מנהליים ללא הגבלה.

הנשיא טוען שמצרים נאבקת בקיצוניות האסלאמית כך שהיא לא תדרדר לכאוס כמו שכנותיה. "א-סיסי לא רק רוצה לבטל את זכויות האופוזיציה ולמנוע השמעה של כל קול ביקורתי, א-סיסי לא באמת מאמין, לא רק באופוזיציה, אלא בפוליטיקה", אמר חאלד פהמי, פרופסור מצרי להיסטוריה מודרנית למזרח התיכון מאוניברסיטת קיימברידג'.

פהמי סבור שזאת התקופה הגרועה ביורת עבור זכויות הפרט בהיסטוריה המודרנית של מצרים. "זה הרבה יותר חמור, הרבה יותר עמוק והרבה יותר אפל, מה שיש לא-סיסי בראשו", אמר.

אלו הגולים בחו"ל ויכולים לקרוא תיגר על א-סיסי בחרו שלא לשוב למצרים. טקדום אל-חטיב, איש אקדמיה שהיה פעיל בסצינה הפוליטית הצעירה אחרי המהפכה ב-2011, חקר בגרמניה את הקהילה היהודית בארצו כשהבין שלשוב למולדתו היא לא אפשרות.

הוא זומן על ידי נספח התרבות של מצרים בברלין, והוא תושאל לגבי מאמרים, פוסטים והמחקר שלו. הוא ביקש להעביר את הדרכון שלו, אך סירב. זמן קצר לאחר מכן, הוא הודח מהמשרה שלו באוניברסיטת מצרים. הוא חש מזל שהוא יכול לעשות עבודת דוקטורט בגרמניה, אבל הוא מתגעגע לשאון של קהיר.

"זה מצב קשה מאוד, אני לא יכול לשוב הביתה", אמר אל-חטיב. פהמי אמר כי הוא ראה שורה של אזרחים הביקורתיים למשטר מאבדים את אזרחותם.

בממשלת מצרים סירבו להגיב.

מכחיש שהוא מחזיק באסירים פוליטיים. א-סיסי (צילום: AP)

העיתונאית אסמה חטיב, בת 29, זוכרת את הימים המרגשים של 2011, כשהצעירים חשבו שהם יכולים להביא שינוי.

בתור כתבת של סוכנות ידיעות המזוהה עם האחים המוסלמים, היא כיסתה את כהונתו הקצרה של מורסי בזמן הביקורת על התנועה שהואשמה בשימוש באלימות נגד מתנגדיה ובניסיון לכפות מדינה אסלאמית במצרים. אחרי הפלתו של מורסי, תומכיו שבתו בקהיר ודרשו את השבתו, אך חודש לאחר מכן מאות נטבחו בידי כוחות הביטחון.

חטיב תיעדה את האלימות. בתוך זמן קצר, עמיתיה החלו להיעצר, והיא ברחה ממצרים - בתחילה למלזיה, אחר כך לאינדונזיה ולטורקיה. היא נידונה בהיעדרה על עבירות ריגול, הורשעה ונגזר עליה עונש מוות. עתה היא ובעלה אחמד סעד, גם הוא עיתונאי, מחפשים מקלט בקוריאה הדרומית להם ולשני ילדיהם.

הם צופים שהם לא יחזרו אף פעם, אבל הם מבינים שיש להם מזל שהם חופשיים. ביום שבו התקבל גזר הדין, העיתונאית נזכרה שאמרה לעצמה: "אין לך יותר מדינה". היא אמרה כי "אני יודעת שיש רבים אחרים כמוני. אני לא שונה מאלו שנמצאים בכלא".

"אני לא אצליח להירגע עד שיקרה שינוי". המונים בכיכר תחריר ב-2011 (צילום: GettyImages)

לגולים יש זמן רב לחשוב על מה הוביל לכישלון ההתקוממות. הקואליציה הרחבה של מפגינים - מאסאלמיסטים ולפעילים חילונים - קרסה ללא אויב משותף כמו מובארק, והקולות הקיצוניים ביותר הפכו לרועשים ביותר. לתפקידה של הדת בחברה לא היה ממש מענה, ויוזמות חילוניות ליברליות לא צברו תאוצה מעולם. אף אחד לא לקח בחשבון כמה אנשים יאמצו לחקם אנשי משטר לשעבר, במיוחד בעת משבר.

מצרים רבים החיים בחו"ל לא פעילים פוליטיים, מחשש לבני משפחה וחבריהם בבית. עם זאת, חלקם המשיכו בנתיב שאליו יצאו ב-25 בינואר 2011.

תמים הייכל, שעבד בעולם התאגידי עם פרוץ המחאה, היה ספקן לגבי האפשרות לשינוי. עם זאת, במהרה הוא הפך למנהל תקשורת של מפלגה פוליטית חדשה. לאחר מכן, הוא צפה באחרים נכלאים, וידע שתוארו הגיע כשקיבל הזמנה מאנשי מודיעין ב-2017 "לשתות קפה". הוא הזמין כרטיס לפריז ומאז לא חזר.

עתה, בגיל 42, הוא רוצה להכין את עצמו ואחרים לרגע שבו תנועה פופולרית תופיע מחדש במצרים. הוא מרוויח מעריכה, תרגום ועבודות יעוץ לארגוני זכויות, והוא מנסה לשמור על קשר בין הפזורה המצרית.
"זה כאילו שנדבקתי בווירוס אחרי המהפכה", אמר. "אני לא יודע איך לחזור לאחור. אני לא אצליח להירגע עד שיקרה שינוי".

אחרים מנסים להתמודד עם בעיות מוזרות. אסמה חטיב ובעלה לא בטוחים מה לומר לילדיהם כשהם שואלים אותם מהיכן הם.

אבו אל-רייט, הרופא שהפך לעיתונאי, דואג שבנו לא ידבר ערבית אחרי כל כך הרבה זמן בבריטניה. הוא מקווה לשוב הביתה יום אחד, ובינתיים הוא שוקל לשוב למקצוע הרפואה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully