אחרי עידן טראמפ, נתניהו חייב להושיט יד לביידן ולאחות את הקרע עם הדמוקרטים

אם מסתכלים בצורה כללית על דעת הקהל האמריקנית, קשה להצביע על שינוי משמעותי בתמיכה בישראל בארצות הברית. אבל מתחת לפני השטח, מתרחש שינוי משמעותי ומדיד. מאז שנת 2000, על כל רפובליקני שמתקרב לישראל ישנו דמוקרט שמתרחק ממנה. המגמה נכונה לא רק לגבי ציבור המצביעים, אלא מתרחשת כיום גם במסדרונות הקונגרס.

אינני זוכר תקופה ב-40 השנים האחרונות שבה התמיכה בישראל בקרב הרפובליקנים הייתה חזקה כל כך, אך אי אפשר לומר את אותו הדבר לגבי הדמוקרטים. האוכלוסייה האפרו-אמריקנית בכלל, וראשי תנועת Black Lives Matter, ביקורתיים באופן הולך וגובר כלפי ישראל על יחסה לפלסטינים, יחס שחלקם מגדירים כ"אפרטהייד", וכן על התנהלותה במזרח התיכון. יותר ויותר דמוקרטים בקונגרס מאמינים שגישה ניטרלית, אשר אינה תומכת באחד הצדדים בסכסוך, תשרת טוב יותר את מדיניות החוץ האמריקנית.

המגמה הזו עוד יותר מובהקת בקרב מצביעים צעירים: מספר הדמוקרטים בקבוצת הגילים 18 עד 29 שתומכים בפלסטינים זהה למעשה לאלה שתומכים בישראל. פרוגרסיביים ובוחרים צעירים מזדהים עם הפלסטינים מכיוון שהם רואים בהם את האנדרדוג. מנגד, חבריהם השמרנים הם תומכים מסורים של ישראל בגלל יחסיה הקרובים עם ארצות הברית.

למעשה, הצד השני של המפה הפוליטית הוא כמעט תמונת מראה לדמוקרטים. אני לא יכול לנקוב בשם של רפובליקני אחד בקונגרס שתומך במדיניות ניטרלית במזרח התיכון, או שאינו תומך בישראל. אבל ברמה העממית, יש הסתברות גדולה יותר ששמרנים דתיים יתמכו יותר בישראל מאשר הקהילה היהודית הרפורמית באמריקה.

נוצרים אוונגליסטים הם בעלי בריתה המסורים ביותר של ישראל. הם רואים בה כמי שמגנה על זכויות כל הדתות - עניין חשוב מאוד עבור הקהילה הנוצרית, והם תומכים בצורה חזקה בראש הממשלה נתניהו - לא רק בגלל שהעז להתייצב מול הנשיא הדמוקרטי ברק אובמה, אלא בגלל שהוא עומד זקוף מול כולם.

אבל בפוליטיקה של ימינו, לא מספיק להיות קשוח - חייב להיות לך גם מוח חריף ולב גדול. נתניהו הפגין לאורך שנים ארוכות קשיחות ופיקחות, אך הוא לא הפגין מספיק רגישות - וזו הסיבה שהדמוקרטים מתרחקים ממנו.

אך לא הכול פוליטיקה. לדמוקרטים יש גישה שונה לחלוטין לגבי ענייני מדיניות. ממשל טראמפ לא נתן לעוינות של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית לפגוע במאמציו לשלום בין ישראל ומדינות מוסלמיות אחרות. זאת לעומת דבריו של מזכיר המדינה לשעבר בממשל אובמה, ג'ון קרי, שלעולם לא יהיה שלום במזרח התיכון מבלי לפתור את הבעיה הפלסטינית. בינתיים המציאות הכתה בפניו, אבל הדמוקרטים עדיין דבקים באמונתם שהדרך לשלום זקוקה למעורבות של חמאס. היא בהחלט לא.

דיפלומטיה היא אמנות האפשר, ושלום עם ההנהגה הפלסטינית אינו אפשרי כרגע. המדינות הערביות והמוסלמיות שחתמו עם ישראל - ועוד עשויות להצטרף - החליטו שהן רוצות להתקדם הלאה; הן מבינות את הרווחים שמניב שלום לביטחון הלאומי, לכלכלה ולזכויות אדם, ונמאס להן להיות במצב מלחמה תמידי. זה ההבדל הגדול בין הרפובליקנים לדמוקרטים - הרפובליקנים מוכנים להתפשר על שלום לא מושלם; לגבי הדמוקרטים, אני לא כל כך בטוח.

ישראל כבר עשתה את הצעד הראשון לקראת איחוי הקרעים עם הדמוקרטים על ידי מינוי שגריר חדש בוושינגטון ובאו"ם. רון דרמר, השגריר לשעבר בוושינגטון, היה כנראה השליח החכם ביותר שישראל אי פעם הציבה בארה"ב, אבל הוא היה מזוהה מדי עם המפלגה הרפובליקנית. ראש הממשלה נתניהו צדק בכך שלחץ על כפתור "אתחל מחדש" ומינה לתפקיד השגריר את גלעד ארדן, דובר רהוט ואסטרטג מבריק, שיודע ליצור בריתות להשפיע על מדיניות.

במהלך 25 השנים האחרונות, ביקרתי חלק מהנציגים הישראלים כיוון שלא היו דוברים טובים, אסטרטגים מוצלחים, או הכירו רק צד אחד ולא את השני. גלעד ארדן מתגבר על הקשיים האלה בצורה טובה ויעילה. אף שהוא פוליטיקאי מקצועי, הוא גם דיפלומט נהדר עם גישה חדשה.

לא פחות חשוב מכך, ארדן נגיש והוא מקשיב. יותר מדי דיפלומטים ישראלים רוצים לדבר, לספר לך מה עמדתם בנושא, לתקן את הטעויות בהבנה שלך, למכור את ישראל למפקפקים בה. כמי שעבד בכל רחבי העולם, למדתי שדיפלומט טוב יודע גם להקשיב.

הצעד השני שעל ישראל לנקוט בדרך לשלום אמיתי, הוא להוכיח לעולם שההסכמים עליהם חתמה באחרונה עם מדינות ערב אינם שלום "קר", כמו עם מצרים וירדן, אלא שלום "חם" ואמיתי, שכולל קשרי תרבות, כלכלה, פוליטיקה ובעיקר חילופי סטודנטים באלפיהם. חייבת להיות פה פרידה מן העבר וצעד כן קדימה. עד כה, זה נראה מבטיח.

ולבסוף, ישראל חייבת להושיט שוב את ידה לעם הפלסטיני ולחתור בכל הזדמנות לדיאלוג. לפלסטינים מגיע צדק ועל העולם לוודא שהם יקבלו אותו. האמריקנים אולי נמצאים מהצד השני של האוקיינוס, אבל אנחנו רוצים לראות את הישראלים והפלסטינים מדברים, אבל גם מקשיבים. התפיסה כאן, לפחות בקרב הדמוקרטים, היא שנתניהו מדבר הרבה אבל אינו מנסה להקשיב מספיק.

בימים רגילים הייתי מציע לנתניהו להגיע לוושינגטון בהקדם האפשרי ולשבת עם הנשיא ביידן, יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי ומנהיג הרוב בסנאט צ'אק שומר. זה לא יקרה בעידן זה של משבר הקורונה, ולכן עליו ליזום פגישה וירטואלית ברגע הראשון שניתן. ייתכן שהוא יידחה, אבל זה סיכון שהוא חייב לקחת. הרווח הפוטנציאלי גובר אלפי מונים על העלות האפשרית של צעד כזה.

ד"ר פרנק לונץ שימש יועץ תקשורת וסוקר עבור כמאה חברות Fortune 500 ובשירות נבחרי ציבור בלמעלה מ-20 מדינות. הוא היה מרצה אורח במספר אוניברסיטאות, בהן שלוחת אוניברסיטת ניו יורק באבו-דאבי, אוניברסיטת דרום קליפורניה, אוניברסיטת פנסילבניה והרווארד.

המאמר המלא מפורסם במגזין הזירה לדיפלומטיה ויחסי חוץ מבית מכון אבא אבן לדיפלומטיה בבינתחומי הרצליה.