זה לא אני, זה אריק שרון

בשירותים הכימיים ברכבת, לצד הכיור, תלויה לוחית מתכת ועליה כיתוב, "נוסע יקר, אנא השאר את התא בצאתך, כפי שהיית רוצה לראותו בבואך". ומיד הרהרתי עם עצמי כמה מצוין היה אלו בפתח לשכת ראש הממשלה, הייתה עומדת תלויה לוחית דומה, עם בקשה זהה, להותיר את המדינה בצאתו של הראש, כפי שהיה רוצה לראותה בבואו.

והדבר נכון לגבי כל ראשי הממשלות, להוציא בן-גוריון, שלא ניתנה לו זכות הבחירה, שלא לדבר על מתקן מטליות מהודר, שלא לדבר על למי לבוא בתלונות על 'איזו מדינה במצב גרוע קיבלתי מקודמי'. והרי הנוהל הוא, שיחת חפיפה לאחר כניסה לתפקיד – בין המובס החמוץ לזוכה הזחוח – שם נמסרים העדכונים, מושלמים הפערים ונתפרים התפרים שיאפשרו לכל נבחר ציבור לשאת במשימה הכבודה שהטיל על כתפיו הבוחר. כך חפף שמיר את רבין, פרס את נתניהו, ביבי את ברק, זה את שרון וכן הלאה לאחור - שועי הארץ עמדו בתור לחפיפה זה אצל זה, לא כולל תגלחת. על הזקן של המדינה, לפחות בחודשים הראשונים לכהונתם, התגלחו בעצמם. כל אחד בכשרונו הוא, בכוחו; ואולי, בחוסר כשרונו, בהיעדר כוחו לעשות את הדבר הנכון, אם להיתלות באילנות בינוניים בשיעורם.

ורק שרון, הו אריאל בר המזל, ניצל מאותה חרב מתהפכת של 'מהפך', של 'חילופי שלטון דרמטיים', של 'פסק דינו של הבוחר בקלפי' ועוד מיני קלישאות מתות המעידות על אוזלת ידה של הלשון הישראלית בבואה לומר בפשטות, 'נשבר לעם הזין', או שמא ברוח מעודכנת יותר, 'העם אינו רוצה אף אחד'. להוציא שרון, אותו העם רוצה ועוד איך רוצה. אוייששש, כמה שהוא רוצה.

שכן אריק בר המזל, לא ייצטרך לאותו טקס נימוסין מביך של 'חפיפה', של השקת כוסית מנומסת וחילופי קלסרים מכופתרים, רבי חשיבות וסודיות, צפונים ומוצפנים. טוב מכך: שרון אף לא ייצטרך להתייצב אל פני מושב הכנסת ה – 16 ולהטיח האשמות מרות בממשלה הקודמת, כמו גם לברך במתק שפתיים את זו הנכנסת. להוציא כמה פרצופים פרלמנטריים מתחלפים - אליהם מילא איש אינו שת לב – הבחירות הללו היוו רק אמתלה לבזבוז כספי הציבור בתואנה של חגיגה לדמוקרטיה או איזו קללה בירוקרטית אחרת.

אריק שלנו – אותו, כזכור, העם רוצה, בריבוע, בחזקת גבר גבריים, כפל שבעתיים – לא ייצטרך להביט אחורה בזעם ולהצביע על האשם הטבעי ב'מצב הבלתי אפשרי' בו קיבל את האומה ואת כברת הארץ למשול בה. מר שיינרמן יהיה פטור מהצורך לקונן מרה על כשלון קודמיו בתפקיד - שהוא מין אליבי תמידי למפרע בקרב פוליטיקאים ישראלים – שכן הוא-הוא קודמו שלו עצמו בתפקיד, כלומר – האחראי הבלעדי למצב הפקקעט המתקדם בו קיבל מקודמו, כלומר עצמו, את המדינה.

בטענות, אם כבר, ייצטרך לבוא אל אחרים. המועמדים הטבעיים: מפלגת העבודה, הראיס הנצור והמפרכס, העולם המוסלמי (טרנד שלאחרונה תופס תאוצה, בעיקר אצל קרובינו מעבר לאטלנטי) ושאר בישין ומרעין. ואם יכלו כל הקיצין ויקום מי שייעז לתבוע את עלבונו של הבוחר על כך שרצונו של העם באותו שרון הסתיים בשברון לב מהדהד, תמיד יוכל אבו עומרי לבוא בטענות אל 'המצב' קשישא, עליו, נדמה, מופיע סימן רשום של אותו שרון אצל רשם זכויות היוצרים. 'המצב', גבירותיי ורבותיי, 'המצב' שהביאנו עד הלום, שהוא-הוא הסיבה האמיתית ל'מצב הבלתי אפשרי' אליו נקלעה המדינה והיושב בראשה, והוא-הוא האחראי ל'מצב', שאלמלא הוא היה הכל, כלומר 'המצב', שונה לחלוטין; וחוזר חלילה בחזקת עצמו, עד אין סוף.

אכן, כגוזל שנשבה בידי 'המצב', אותו שרון מ'העם רוצה שרון', יתכנס לתנוחת עובר שנלכד ברחם לא לו, ויקונן מרה אל מול פני העם, כלומר האם המטפורית הגדולה, אלמלא המצב, שהוא קודמי האמיתי בתפקיד, וודאי הייתי מצליח, ובאותה נשימה, אם לא יהיה מוגזם מצידי (הו, אריאל, בוודאי שלא) לתבוע את אמונכם בפעם השלישית בקלפי; ככה, בשביל הספורט. מה כבר יש לכם להפסיד, הרי? בסך הכל, תא שירותים קטן בתוך רכבת נוסעת. ואם אותיר אותו מטונף כשאצא, מי ירגיש בהבדל? קודמי לכסא? בוודאי הספקתם לשכוח, אולם מדובר בי. נקודה אדומה בסוף משפט. ככה בשביל האסוציאציה הבריאה.

רציתם, אחיי ורעיי, קיבלתם. רק אל תאשימו אף אחד בבוא הגיהינום להתדפק על דלתות המדינה. לא את 'המצב', לא את העבודה, לא את הראיס הלא רלבנטי. האשימו את קודמו של שרון בתפקיד. החל מה – 29 לינואר, הכל עליו, לשם שינוי, כולל האחריות לתוצאות מעשיו.