פחות מחודש לסגירת הרשימות, אלה היו אמורים להיות ימים של חגיגה לדמוקרטיה. חוגי בית, כנסי פעילים, סיורי סניפים ושווקים - עשרות מועמדים היו אמורים להסתובב ברחבי הארץ במאמץ לזכות מחדש באמון חברי מפלגותיהם ולהתמודד על מקום ברשימה לכנסת בפריימריז או ועידות חברים.
כבר שנים שהדמוקרטיה הפנים-מפלגתית בישראל הולכת ונעלמת; בתוך ים של מפלגות אווירה, רבנים ומנהיגים, אפשר לספור על יד אחת את אלה עם מוסדות אמיתיים, חברי מפלגה, והליכי בחירות מקדימות לסוגיהם. הפעם, בחסות הקורונה והסגר, וברקע הפלונטר הפוליטי והבחירות האינסופיות, גם הצדיקות הדמוקרטיות האחרונות ויתרו על החגיגה, וגם אם כן - היא נערכת בזום.
אל תפספס
בראש ובראשונה ישנה הליכוד, שמתרברבת תמיד בהיותה "המפלגה הדמוקרטית היחידה האמיתית" בישראל. במוצאי שבת, מזכירות המפלגה התכנסה לשיחת זום עם ראש הממשלה, שלאחריה אושרה ברוב גורף ההצעה שלו לבטל את הפריימריז ולקבל שישה שריונים. חוקת הליכוד קובעת שיש לקיים בחירות מקדימות לראשות הליכוד ולרשימה לפני כל מערכת בחירות. זו הפעם השלישית שהיא נרמסת: רשימת הליכוד הנוכחית נבחרה בפברואר 2019, לקראת בחירות מועד א', והיא הוקפאה לקראת מועד ב', וגם לקראת מועד ג', עם כמה שינויים ושריונים קטנים.
כך, בין השאר, נתניהו הצליח לשמור על נאמנותם של חברי סיעתו, ולהרגיע את הח"כים הצעירים, שבין כנסת לכנסת לא הצליחו לצבור הישגים פרלמנטריים להציג למתפקדים. גם כשהחליט להתמודד מול גדעון סער בבחירות בזק על ראשות הליכוד, בדצמבר אשתקד, ברשימה הוא לא נגע, מחשש שסער ינצל את הפריימריז לחיזוק הנוכחות שלו גם בקרב הח"כים. הפעם, סער כבר לא נמצא, וגם הח"כיות המקורבות אליו, שרן השכל ומיכל שיר, עברו איתו ל"תקווה חדשה" - אבל החשש של נתניהו מכך שיריבו הנצחי יריץ בפריימריז מועמדים ויכניס שתולים נאמנים מטעמו ליום פקודה הכריע.
צמרת הליכוד - נתניהו, יו"ר המרכז חיים כץ, ויו"ר המזכירות ישראל כץ - הגיעה גם הפעם מבעוד מועד להסכמות על צילום מצב והשריונים שיישמרו ברשימה, וביחד - הם העבירו את ההחלטות בקלות במעלה המנגנון הליכודי. כעיקרון, שינוי של חוקת הליכוד דורש הצבעה בקרב 3,000 חברי המרכז, אבל מגבלות ההתקהלות של הקורונה והסגר סיפקו את הנימוק להעברת הוראת שעה שתסמיך את המזכירות - שבה יש 100 חברים - לקבל את ההחלטה במקום.
פעילי שטח וליכודניקים ותיקים שמבקשים לממש את זכותם הדמוקרטית ולהתמודד על מקום ברשימה ממתינים עדיין לעתירות משפטיות בבית הדין של המפלגה ובבית המשפט המחוזי. רק שככל שנוקפים הימים לקראת סגירת הרשימות ב-4 בפברואר, הסיכוי המעשי להפוך את ההחלטה על ביטול הפריימריז הולך ומצטמצם. בימים האחרונים מתגבשת פשרה בקרבות המשפטיים- העתירות הליכודיות יימשכו בתמורה להבטחה שבפעם הבאה, בבחירות לכנסת ה-25, הפריימריז כן יתקיימו. בבחינת הפעם נוותר על הדמוקרטיה - אבל בפעם הבאה מבטיחים לשוב.
גם שאריות הדמוקרטיה של מה שנשאר ממפלגת העבודה ממתינות למילה האחרונה של בתי המשפט. "יש שופטים בתל אביב!", צייצו השבוע ותיקי המפלגה אחרי שבית המשפט המחוזי, בצעד חריג, הורה לקיים פריימריז אמיתיים, של המתפקדים, ונתן ברקס לתוכניות של עמיר פרץ לקצר תהליכים ולעשות את הבחירות רק בקרב 3,000 צירי ועידת העבודה.
פרץ כבר הודיע שהוא לא מתכוון להתמודד על תפקיד היו"ר, אך בשבועות האחרונים הוא ניסה לגייס את כל הכוכבים במרכז-שמאל לרשת את מקומו בהליך בחירות מזורז ומהיר, עם הבטחת תמיכה במירוץ העתידי לנשיאות. רק שמרב מיכאלי, המורדת/שורדת האחרונה במפלגה שלא נכנסה לממשלת גנץ-נתניהו, הצליחה לבלום אותו בבית המשפט, והשיקה רשמית את ההתמודדות שלה על ראשות המפלגה.
העבודה אמנם לא עוברת את אחוז החסימה בסקרים, אבל נותרו לה עוד כמה עשרות אלפי מתפקדים שמיכאלי מקווה לעורר כעת במאבקה למען הדמוקרטיה. יש לעבודה גם מנגנון מרושת של סניפים ופרישה בשטח - שיכולים להיות בעלי ערך במשא ומתן עם מפלגות אחרות על חיבורים ואיחודים. וביחס הפוך למספר המנדטים, הפוליטיקה זורמת בעורקיה של המפלגה בכמויות.
עדיין לא ברור אם איציק שמולי יתמודד מול מיכאלי. גם יו"ר קק"ל לשעבר דני עטר מתחמם על הקווים, ופרץ ממשיך להילחם על השליטה והכוח ומקווה שהערעור שהגיש לעליון יהפוך את הפסיקה הדרמטית של המחוזי - והפריימריז בכל זאת ייחסכו ממנו. בינתיים, יש כבר תאריך - ה-24 בינואר - ועד אז העליון אמור להכריע אם הבחירות יתקיימו המתפקדים או צירי הוועידה הם אלה שיבחרו.
גם במרצ עשו השבוע קיצור דרך דמוקרטי, ובמקום לקיים בחירות לראשות המפלגה ולרשימה כנדרש בתקנון, בכיריה הגיעו להסכמות מוקדמות שהובאו לוועידת המפלגה ואושרו ברוב גדול בהצבעה אלקטרונית: ניצן הורוביץ ימשיך לעמוד בראש, והרשימה הוקפאה בצילום מצב מהבחירות הקודמות, ושהוקפאה מאלה שלפניהן ונבחרה בפעם הקודמת ביולי 2019.
תמר זנדברג ויתרה על ההתמודדות בתמורה להגשמת החלום שלה ושל עיסאווי פריג' לרשימה יהודית-ערבית אמיתית ושריונה של המועמדת החדשה ג'דא רינאווי זועבי במקום הרביעי. אבל לא כולם מרוצים מהסידור. עשרות חברי הנהלה וועידה מהמגזר הדרוזי והערבי שיגרו מכתב זועם על כך שלא התייעצו איתם בשיבוץ, ושהנחיתו עליהם "שחקנית רכש" במקום לשריין מועמד שצמח וגדל בתוך המפלגה. "לאחר ניתוח המצב ומתוך דאגה לטובת המפלגה אנו מזהירים כי לפי הנתונים והבדיקות שלנו המפלגה לא תצליח לגייס קולות מהחברה הערבית אלא להיפך, התוצאות אף יהיו גרועות יותר מתוצאות הבחירות הקודמות בתוך המגזר כולו", כתבו במכתב.
ים המפלגות הפרטיות
הקורונה, והסגר השלישי הבא עלינו לשמצה, סיפקו את התירוץ האולטמטיבי להשעיית הדמוקרטיות הפנימיות. עם הגבלות של קילומטר ואיסור על התקהלויות ושהייה בבתים, אי-אפשר לקיים מערכת בחירות אמיתית, והעלויות המיותרות למפלגות העלו גם את מחיר מראית העין בזמן משבר כלכלי.
אין לאף אחד מסביב הצדקה אמיתית לצקצק: בעשור האחרון לא קמה אף מפלגה חדשה שאימצה הליכים פנים-דמוקרטיים, ובמקום להתמודד במפלגות הקיימות - הפוליטיקאים אימצו שיטה של הקמת מפלגות חדשות שהן סוג של תאגידים פרטיים. חלקם מתחייבים שיום אחד הן יהפכו לדמוקרטיות - אבל בהמשך.
רשימת המיזמים הפרטיים ארוכה ומפורטת: ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, יש עתיד של יאיר לפיד, כולנו של משה כחלון, התנועה של ציפי לבני, תל"מ של משה יעלון וחוסן לישראל של בני גנץ, וגם גשר של אורלי לוי אבקסיס וישראל דמוקרטית של אהוד ברק והימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד שקמו ונפלו במרוצת הדרך.
ישנם גם המצטרפים החדשים של 2021 - גדעון סער ותקווה חדשה, רון חולדאי והישראלים, עפר שלח ותנופה, המפלגה הכלכלית של ירון זליכה, ומפלגת הגמלאים המחודשת של דני יתום, והיד עוד נטויה. נכון לעכשיו, על קולות המרכז-שמאל לבדו מתחרות לא פחות משבע (!) מפלגות יחיד, וגם מרצ ומפלגת העבודה עוד ברקע.
פעם, לא כל כך מזמן, בשמאל חלמו על פריימריז פתוחים, שיסחפו את ההמונים ויקבעו מי צריך לעמוד בראשות הגוש הנגדי לנתניהו - אבל שיטת התאגידים הפרטיים ניצחה. בשבועות הקרובים כל השחקנים ינהלו מגעים על חיבורים ואיחודים, ובמקום פריימריז ומנגנונים מפלגתיים מסורבלים, הסקרים הם שיקבעו את ערכם ומחירם.
אבל יש שם כמויות של אגו, משקעים וגשרים שרופים שהיגיון פוליטי קר לבדו יתקשה לנצח: העוינות בין גנץ ללפיד, הקרע בין לפיד ושלח ועכשיו גם יעלון שמאיים לפרוש להתמודדות עצמאית, הגאוותנות של חולדאי והיומרה הראוותנית של זליכה, שמכריז שהוא יתמודד לבד עד הסוף. כל אחד מהם בטוח שהוא המרפא לכל הצרות של ישראל. במקום חגיגה דמוקרטית, הבחירות נראות יותר כמו מסיבה מגלומנית.