פדיחת המאה (או: גברי אתה לא לבד)

אחד מתסריטי השיחה היותר פופולריים בקרב עיתונאי ופרשני הספורט בסביבותינו, הוא התבכיינות על מר גורלו של הכדורגל הישראלי בידיו של גברי לוי ושות'. בתור אחד שנטל חלק בכמה שיחות כאלה, אני יכול להעיד שדיון כזה לא נגמר בלי שהפראזה "רק בארץ זה יכול לקרות", הושמעה לפחות פעם אחת. לא עוד.

אם חשבנו שרק אצלנו עובדים בשיטת 'נעשה ו(רק אז)נחשוב', באו ספ בלאטר וחבריו לצמרת פיפ"א, והוכיחו לנו כי לקיחת החלטות באמצעות האיבר המשמש מסורתית לישיבה, היא לא המצאה ישראלית. וכמו כל הסיפורים הטובים גם העלילה שלנו התחילה ביום בהיר אחד.

אותו יום בהיר חל בקיץ האחרון. חברינו הנכבדים ב"התאחדות הכדורגל הבינלאומית", תשושים ממסיבות הקוקטייל המרובות בהן נאלצו להתארח, הבינו כי כך זה לא יכול להימשך. בקצב הזה הם ימותו משעמום עד תום השנה. מה עושים? שאלו את עצמם. בוא נעשה משהו גרנדיוזי, אמר מישהו, משהו שייתן לנו הרבה זמן מסך ושיזכיר לכולם מי מנהל פה את העסק. בואו ונבחר את כדורגלן המאה. גייסו את מיטב המוחות, ישבו וחשבו והחליטו כי בכדורגל המודרני של ימינו אין כמו שימוש בטכנולוגיית האינטרנט על מנת להפוך את הבחירה לחגיגה של ממש.

עברו כמה חודשים וקולות האוהדים מרחבי הגלובוס החלו לזרום. הציצו חכמינו בהתפלגות ההצבעה וחשכו עיניהם- במקום הראשון, עם למעלה מ-56% מהקולות, דורג ההוא שלא כל כך אוהבים לדבר עליו. זה שהנשיא הקודם, שבא מארץ הסמבה, בכלל אסר להזכיר אותו. נו, ההוא, השמנמוך, שתמיד צועק שדופקים אותו ומעיז להתמכר לקוקאין. זה שנגע בכדור ביד למרות שאמרו לו במפורש שאסור ושבכלל בא מארגנטינה.

כל האינטרנט זו קנוניה אחת גדולה נגד כל מה שאנחנו מייצגים, אמרו לעצמם האדונים רמי המעלה. יושבים להם חבורה של ילדים ושיכורים, שלא נולדו בזמנים שכדורגל היה כדורגל ושפיפ"א עבורם זה בכלל משחק מחשב. זו פשוט שערורייה, מאתנו לא יעשו צחוק.

מיטב המוחות שוב ישבו וחשבו, חשבו וישבו והחליטו: נעשה עוד משאל, הפעם בין כאלה שמבינים באמת. הבחירה תיעשה על ידי ציבור רציני, אובייקטיבי, שיודע להבדיל בין כדורגלן למסומם. נעמיד את הבחירה בפני אנשי פיפ"א וקוראי מגזין הכדורגל האולטימטיבי- "מגזין פיפ"א", אותו ניתן למצוא בכל דוכן עיתונים ברחבי תבל, ואז נקבל את התשובה האמיתית לשאלת "כדורגלן המאה".

אמרו ועשו. תוצאות ההצבעה השניה, זאת האמיתית, החלו להגיע ולפתע הכל מסתדר. במקום הראשון התייצב, רם וגאה, הסמל של הכדורגל, אותו טרחו ידידינו ללטש כה יפה כל השנים- הלוא הוא פלה. ההוא, נו, ההוא, נדחק למקום השלישי ברשימה, רק אחרי כדורגלן נוסף שהיה גדול באמת. מישהו יכול להגיד משהו רע על די סטפאנו? מישהו ראה מעודו אפילו טעות אחת שלו על המגרש?

אבל, נשמעה לחישה מפינת החדר, מה נגיד לאנשים, לכל אלה שהצביעו במשאל עליו הכרזנו? שום בעיה, ענה לו קול רועם ממרכז החדר. ניתן לו, למסטול איזה גביע ונרגיע את כולם. הרי אם הם מספיק מטומטמים בשביל להצביע לו, הם לא יבחינו שהחלפנו קצת את הסדר. להוא נקרא בחירת מצביעי האינטרנט ואז את התואר האמיתי, "כדורגלן המאה", ניתן למי שראוי לו באמת.

שוב אמרו ושוב עשו. אבל מה, הסתבר ש"המטומטמים" הם לא כל כך מטומטמים. אפילו ההוא, שבאמת נהיה עצוב לראות אותו, אפילו הוא הבין מהר מאוד במה מדובר. ההבדלים באופן החגיגי בו הוענק התואר לפלה, לעומת הצניעות בה העניקו למראדונה את הגביע שלו, סיפרה לכל מי שלא ממש היה בעניינים את סיפור השוד של פיפ"א.

ושלא יהיה ספק, אני לא מדבר פה על השוד של מראדונה. אפשר באמת לומר, חד משמעית, למי מגיע ולמי לא? בימים בהם הספורט טובע בכסף והסרחון של פיפ"א סביב אירוח המונדיאל ב-2006 עדיין לא התנדף, הצליחו ראשי התאחדות הכדורגל הבינלאומית לבזות את עצמם, את שני הכדורגלנים, כנראה הכי גדולים שהמאה הזו ידעה, ובעיקר את מאות מיליוני האוהדים שחיים את הכדורגל ואת הסמלים שלהם מכל הלב.

סיפור עם סוף עצוב, סוף מעצבן, שחייבים לדאוג שיהיה רק אמצע. ואם לא נשמור על עיניים פקוחות, הוא עלול דווקא להיות סופי וכואב בהחלט. סוף.