השבוע מלאו עשר שנים לראשית האביב הערבי. שורת המחאות החלה בתוניסיה בעת שמוחמד בועזיזי (26), שניסה לפרנס את אמו האלמנה וחמשת אחיו ממכירת ירקות בדוכן לא חוקי, הצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010, משום ששוטרים החרימו את הדוכן. בועזיזי מת מפצעיו כמעט שלושה שבועות אחר כך, אך הסיפור המחריד הצית לבבות ברחבי העולם הערבי, ומאות אלפים יצאו לרחובות להזדהות עם התסכול והכאב.
מחאה דומה בהיקפה ניצתה גם במצרים, כשהיא נישאת על גבי ערוץ אלג'זירה והרשתות החברתיות. האופן שבו המחאה התפרצה הפתיע לחלוטין את המודיעין הישראלי, שלא זיהה את עוצמת הרשתות החברתיות, בשילוב הלבה הרותחת שעלתה מהרחובות בכיכר תחריר והתפזרה לכל רחבי מצרים. הממשל האמריקני, שפנטז באותה עת על דמוקרטיה נוספת במזרח התיכון, הפנה עורף לבעל הברית במשך עשרות שנים, הנשיא חוסני מובראק, ולמעשה קבע את גורלו. ברק אובמה, כרך את החבל סביב צווארו של מובראק, אך הוא סירב למות ונאבק בעמו עד לרגע שבו נאלץ לפנות את מקומו.
השלב הבא בטלטלה האזורית התרחש בתימן, שגוררת אחריה קרבות אזרחים משנות השישים. במקביל, גם לוב הדהימה את העולם עם נפילת השליט האכזר מועמר קדאפי, שאלפי דפים נערמו במטה המוסד על אישיותו המורכבת. אבני הדומינו החלו ליפול.
בסוריה היה זה אחד הסיפורים המרתקים, מאחר שכל כך הרבה גורמים ברחבי העולם ייחלו במילים ובמעשים לנפילתו של נשיא סוריה בשאר אסד - בעיקר במזרח התיכון, אך הוא שרד נגד כל הסיכויים. אסד, שעדיין נאבק בקני התנגדות בסוריה ומתאמץ לשקם את המדינה ההרוסה, צוחק בדרכו שלו על המספידים ועל המבקרים החריפים. אחרי שטבח בעמו באמצעות נשק כימי וחביות חומרי נפץ שהרעידו ערים שלמות, הוא קורא לאחרונה לבני עמו לחזור מאירופה ולהשתכן בחזרה בסוריה, תוך התחייבות לדאוג להם לפרנסה וקורת גג בגיבוי כלכלי של רוסיה.
המקרה הסורי במסגרת האביב הערבי היה המצמרר ביותר. הדיכוי האכזרי של אסד כלפי עמו, לא רק שהגביר את הזעם ועוצמת התגובה של האזרחים כלפי המשטר, אלא גרם לדעת המומחים במערכת הביטחון לשאר ראשי המשטרים במזרח התיכון להבין כי אם לא ינהגו בציבור בחוכמה כשהוא מוחה ודורש בסך הכול צדק, חופש ושגשוג כלכלי - הם עלולים להשליך את עצמם אל האש.
ראינו גם מחאות גדולות ואלימות באלג'יריה, ירדן, ובמרוקו, אך המשטרים ידעו להכיל אותם בהרבה תבונה. לאחר מכן, הגיעו גלי מחאות קטנים בהרבה בערב הסעודית, כווית ולבנון. זה לא אומר ששם המצב יותר טוב, אלא שהמשטרים יצרו ברחובות מחירי הפסד, ידעו להציג רפורמות כדי להטות את דעת הקהל בסיוע כלי התקשורת, וכשהחליטו להפעיל כוח לדיכוי, כולל עינויים בחדרי החקירות, זה היה הרחק מעיני המצלמות והרשתות החברתיות. בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות מרחיקות הלכת, גם כלי הניטור של החברה הפכו להיות פולשניים הרבה יותר מבעבר, תוך הפרת זכויות האדם ברגל גסה.
הדלק למחאות האלימות הבאות
בקהילת המודיעין יש כל מיני גישות בבואם לנתח את העשור האחרון במזרח התיכון, אך רוב המומחים כמעט תמימי דעים כי האביב הערבי לא פסק. הוא שינה צורה, דעך, ועשוי להתפרץ שוב במפתיע. ייתכן מאוד שבעתיד הוא יהיה עוצמתי הרבה יותר, כל עוד הציבור במדינות השונות אינו שבע רצון ממצב.
גורם בקיא בקהילת המודיעין, שהתבקש לתאר קווים לדמותו של האביב הערבי, בחר לענות בדרך מתוחכמת. הוא סיפר על מזכיר המדינה האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר, שפגש בחשאי בסין בשנת 1971 את ג'ואו אנלאי, ראש הממשלה הסיני הקומוניסטי, ששימש אז גם כשר החוץ. הוא שאל את דעתו על המהפכה הצרפתית, שהתרחשה 180 שנים קודם לכן, ואנלאי השיב: "מוקדם מדי לקבוע".
במערכת הביטחון מעדיפים, לנוכח המציאות המתהווה באזור, להתיר לעצמם מרווח רחב להערכה מודיעינית. בהתאם לכך, טוענים כי בתהליכים היסטוריים מסוג זה ייתכן שעוד יגיעו גלים נוספים. לכן נכון לציין כי מדובר בגלי הדף שגוררת אחריה הטלטלה האזורית. אחרים יטענו כי גם לדמוקרטיות באירופה לקח מאות שנים להיבנות ולהתעצב, ומשום שבמזרח התיכון הסיפור התרבותי מורכב יותר, הדבר יארך זמן ארוך הרבה יותר. גורמים בצה"ל הבהירו כי לכל מדינה התנאים והנסיבות שלה, ולכן הכללות בכל מה שקשור באביב הערבי יהיו נזילות.
אותו גורם בקהילת המודיעין מצביע על שתי מגמות יסוד במזרח התיכון, שנשמרות ומוגדרות כבעיות שעלולות לשמש דלק למחאות האלימות הבאות: הדמוגרפיה, שלא נעצרת ומפעילה לחץ על תשתיות ישנות מאוד ולא מתוחזקות, כמו חשמל, מקורות מים ואפילו כבישים ומוסדות חינוך ורפואה, ובאותה נשימה קצב הרפורמות הכלכליות, או בשפת הרחוב היכולת להבטיח פרנסה, מזון והשכלה לכל הציבור.
כל עוד הציבור לא מקבל את מה שהוא רוצה מהשלטונות, התפרצות כמו בכיכר תחריר עשויה להתרחש מחדש. אם הייתה תקווה אמיתית לשינוי בלא מעט מדינות באזור - הגיע נגיף הקורונה, ואכן עשה שינוי, אך שונה מכל מה שניתן היה לצפות. יותר מהכול, הוכיחה הקורונה את הפערים בעולם הערבי - בין צמרת המדינה לשאר העם.
האביב הערבי הוכיח שנוצר שינוי, שהתרחשה תפנית בעולם כולו. הגנרל האמריקני המעוטר בדימוס, ג'ימס מאטיס, שהיה מפקד דיוויזיית הנחתים הראשונה במלחמת עיראק, ומזכיר ההגנה של ארצות הברית בממשל טראמפ, כתב בספרו call sign chaos: learning to lead על האביב הערבי מפרספקטיבה מדינית וצבאית בכירה. לפי ראייתו, הרשתות החברתיות הוכיחו שאדם לא חייב להיות חבר בארגון כדי להתארגן בצורה אפקטיבית. דרך אחרת לתאר את התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, היא לפי הביטוי אותו תבע פרופ' מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר".
הדיקטטורים המזרח תיכוניים, שנצמדו זמן רב לשלטון, גילו לפתע מולם כוח עצום שמתארגן במהירות ללא התראה מוקדמת, ומבלי שהמודיעין יידע להצביע על מוקד מרכזי שלו. המשטרים השונים למדו היטב מצרות של אחרים, ופיתחו כלים כדי להתמודד עם התופעות הטכנולוגיות והחברתיות. בכיר במערכת הביטחון אמר בחודש האחרון, כי האביב הערבי לא הביא עמו דמוקרטיה למזרח התיכון וגם לא רפורמות מרחיקות לכת, אלא פשוט הפך את המנהיגים ליותר מתוחכמים ואכזריים.
שוב ושוב הוכיחה המציאות במזרח התיכון שאסור להתנבא על מה שיקרה מחר. גורם ביטחוני ישראלי הודה כי הוא היה בטוח שהרגע שבו חדר מחבל מתאבד למתחם הקרוב ביותר לנשיא סוריה אסד והתפוצץ, היה נראה כמו הסוף של הרודן רופא העיניים מדמשק. אותו מחבל שהערים על כל מעגלי האבטחה, עורר זיק של תקווה בקרב ראשי מדינות האזור, כולל של ראשי מדינות במערב, שהנה קרוב מותו של אסד ובפעם הבאה יצליחו - אך הרגע הזה לא הגיע.
גנרלים אמריקנים ניסו להוות גשר בין המדינאים לתרבות המזרח תיכונית, שלא בהכרח מתיישבת עם ערכי הדמוקרטיה, אך נכשלו שוב ושוב. כך למעשה חשב ברק אובמה, שיצדיק את פרס הנובל שאותו קיבל טרם נכנס אל הבית הלבן, בדרישה ממובראק לכבד את רצון העם ולרדת מהבמה. אך זו היתה השקפה מדינית אמריקנית לא מחוברת למציאות.
כדי לשקף את מה שעלול לקרות, היו גנרלים שהצביעו על הדרך שבה ניצל דובר ומפקד באל-קאעדה, אנוואר אל-עוולקי, את אזרחותו האמריקנית כדי לחורר את חומות הדמוקרטיה. הוא חוסל בשנת 2011 על ידי ארצות הברית, בהוראה ישירה של אובמה, בצעד שהקים עליו את ארגוני זכויות האדם, משום שמדובר קודם כל באזרח אמריקני שחוסל על ידי מטוס לא מאויש, ולא בארכי-מחבל שביצע זוועות וסייע בגיוס הון להרוג אזרחים חפים מפשע. כמה שבועות לאחר מכן חוסל בנו בן ה-16 של אל-עוולקי בשיטה דומה בעת שישב בבית קפה בתימן.
מאטיס ידע לספר על הזוועות שביצעו הרודנים נגד עמם, וכיצד התהלך כגנרל בין האוהלים של מאות אלפי הפליטים הסורים שנסו על נפשם מהנשק הכימי שהטיל עליהם אסד. נדמה שהמשוואה עליה כתב: "הפחדה נגד אויבנו והשראה לידידנו", לא התקיימה במקרה הסורי. אסד נלחם בבני עמו ללא מעצורים, והמערב עמד מנגד.
גנרל אחר שניתח את האביב הערבי היה רמטכ"ל צבא בריטניה, הגנרל דיויד ריצ'רדס, שהיה גם למפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן ולבריטי הראשון שפיקד על כוחות אמריקנים, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. בשנת 2011 הוא הגיע לביקור בן כמה ימים כאורחו של הרמטכ"ל דאז בני גנץ, במטרה לגשש עד כמה ישראל רצינית באיומי התקיפה על איראן.
בספרו האוטוביוגרפי כתב ריצ'רדס כי הוא האמין שישראל מתכוונת לתקוף באיראן גם אם ארצות הברית לא תצטרף אליה. הוא ביקר את הממשלים במערב שלא בהכרח נתנו גיבוי לאנשים הנכונים במהלך האביב הערבי, אך נמנע מלנתח את האינטרסים של בריטניה במקרה הלובי, עד נפילתו של השליט מועמר קדאפי. הוא גם לא הסתיר את העובדה שבריטניה הלכה במידה רבה אחרי האינטרסים של ארצות הברית.
למרות שלדעתו לא היתה לכך היתכנות, בראשו חלפה המחשבה לסייע לאסד הבן במלחמה נגד אנשי הג'יהאד העולמי, כדי למנוע את המשבר ההומניטרי העצום שנגרם כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה. הוא גם כתב על ניסיונות לחמש כוחות אופוזיציה סורים עם יו"ר המטות המשולבים האמריקני מרטין דמפסי. המציאות בשטח, טפחה על פניהם של רבים ממנהיגי האזור והמערב, ולא רק שהעלתה את כוחם של גורמי הטרור הגלובליים אלא יצרה סוג של אנרכיה שמאיימת על העולם החופשי.
חופש מתדלק תסכול
גורם ביטחוני בכיר אמר השבוע כי האביב הערבי הוא נוסחה שמתודלקת כל עוד אזרחים בעיראק, סוריה, ירדן, סודאן ומצרים, מגלגלים את עמודי הרשתות החברתיות במכשיריהם הסלולריים ורואים מה יש לעולם החופשי להציע. ערכים, רעיונות, כלכלה ותרבות מערביים מעצימים את הרצון מצד אחד, אך במידה רבה גם את התסכול הרב.
על המחאה שנערמת מחדש ובשלבים ברחובות המזרח התיכון, מעידים מפגינים שעטו מסיכות "ג'וקר", מתוך הסרט האמריקני בכיכובו של חואקין פיניקס. הסרט, מספק זווית נוקבת וחריפה על החברה האנושית שמונעת מאדם בעל נכות נפשית להיות חלק ממנה עד סופו המר. תופעת "הג'וקר" בפרט, והאביב הערבי בכלל, מצביעה לפי גורמים בקהילת המודיעין על העצמת הזהות העצמית וכרסום בקולקטיב, שכן החברה הערבית מבוססת על החמולה והשבט.
למרות זאת, דת האסלאם עדיין מהווה חלק מרכזי בחיי האזרחים במדינות ערב. אין ניגוד ביניהם. הציבורים דורשים מהמשטרים יותר זכויות ופחות שחיתות, ובמילים פשוטות האזרח דורש "נתח גדול יותר מהעוגה". המפגינים מסרבים לקחת חלק בכללי המשחק.
"בעבר היתה טענה בתרבות הפוליטית של המזרח התיכון, לפיה עדיפה דיקטטורה על פני כאוס", אמר גורם ביטחוני שניתח את הדינמיקה בעשור האחרון במזרח התיכון. הוא הוסיף כי "היום הם כבר לא בולעים את זה כל כך בקלות. פה מתחילה התנגשות. המשטרים לא מצליחים לספק את הצרכים של הציבורים, שדורשים יותר. זה מתח בלתי פוסק".
לטענת הגורם, זו הסיבה שהם מנהלים שיח על שגשוג כלכלי כדי לייצר עבור הציבורים שלהם גזרים, אך תמיד יטפחו, גם אם בחשאי, את המקלות. גם משטר האייתוללות באיראן, שחווה את גל המחאה נגדו כבר בשנת 2009, שנתיים לפני פרוץ האביב הערבי, מדבר באופן תדיר על שגשוג כלכלי חרף הסנקציות האמריקניות, אך במקביל מפתח ומשכלל את כלי הדיכוי האלימים שלו.
בחלוף עשור, ישראל לא מתנגדת לכך שהמדינות יעסקו בבעיות פנימיות באופן שיגזול מהם הרבה קשב ואנרגיה, אך לא באמת מעדיפה נפילת משטרים ומלחמות אזרחים סביבה, אלא משטרים יציבים. גם אם מדובר בדיקטטוריים. מבחינת ישראל, דרושה כתובת אחת ברורה להעברת מסרים וניהול משא ומתן.
המזרח התיכון עדיין סוחב על עצמו את הגיבנת של הג'יהאד העולמי בסוריה, סיני, עיראק וכן תופעות שהתפרצו ובשלב זה נעלמו בעורף ישראל ובשטחים. דאעש הוא בהחלט לא מה שהיה בשיא הרעיון של המדינה האסלאמית בשנים 2016-2015, אך גם לא נעלם לחלוטין. בטח לא הרעיון הג'יהדיסטי ברחבי העולם. לפי ההערכות בקהילת המודיעין בישראל, אל-קאעדה או דאעש עוד ילבשו צורה שונה ויופיעו במסיכה חדשה.
הקשר האיראני
נושא בולט מאוד במהלך האביב הערבי הייתה הריצה קדימה של איראן לתדלק ולחמש סכסוכים ויריבויות במזרח התיכון באמצעות כוח קודס בפיקודו של קאסם סולימאני, באופן שיערער משטרים באזור, בהתאם לאינטרסים שלהם. גורמים במערכת הביטחון קבעו כי בחלוף עשור, איראן בהחלט העצימה את כוחה והצליחה להיכנס לחללים שנוצרו.
שר הביטחון בני גנץ התבטא בנושא בשיחות סגורות ואמר כי הרעיון של איראן להתבסס בסוריה נבלם אך לא נעלם. המאמץ הגדול של האיראנים לנצל את חולשתו של אסד ולהעביר אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה בלבנון ולמליציות שיעיות בפיקוד איראני ישיר התעצם באמצע העשור האחרון, אך הפטיש שהנחית עליהם גנץ עוד בימיו כרמטכ"ל והמשיך בכהונתם של גדי איזנקוט ואביב כוכבי כרמטכ"לים עשה את שלו. זו סיבה נוספת לכך שישראל הייתה מעדיפה יציבות ולא כאוס בקרב שכנותיה.
אך ישראל לא לבד בסיפור הזה. גם עיראק רואה באיראן איום ממשי על עצם קיומה וכבר מזמן לא מתבשמת מחיבוק הדוב שלה. אפילו השיעים בדרום עיראק, שכמהים לעצמאות ומזהים את המוטיבציה האיראנית להשתלט על המדינה, שורפים תמונות של האייתוללה עלי חמינאי בהפגנות. עוינות גלויה לעין כל. בראייה הישראלית הצליחו האיראנים לפי פרסומים זרים לקדם ולבסס מליציות שיעיות, לא רק בפיקוד איראני ישיר, ובאופן שיאיים באמצעות טילים על המזרח התיכון. התפתחות שמדאיגה ארגוני ביון בעולם ובכללם את המוסד ואמ"ן.
מדינות אחרות שרואות באביב הערבי ומשמעויותיו איום קבוע, ובאיראן סכנה על שלטונן, הלכו צעד אחד קדימה באמצעות הסכמי שלום עם ישראל ושיחות על נרמול יחסים. אי אפשר לנתק את פריצת הדרך בשיחות בין המדינאים מהאווירה המתחממת בהדרגה במזרח התיכון. לכן, עצם המחשבות שישראל יכולה לעודד כלכלות, מעודדת מדינות ערביות להניע תהליכים מדיניים עם ישראל. חלקן עוד עושה זאת בשלב זה מאחורי הקלעים.
אביב הנורמליזציה
גורמים במערכת הביטחון התעקשו להצביע על איחוד האמירויות כמקרה בוחן לא רק לביצור ההגנה מפני פולש איראני, אלא גם מהרצון לפתח קשרים כלכליים עם מדינה כמו ישראל ולחזקם כדי להבטיח עתיד יציב.
לא בכדי כתב הגנרל דיוויד ריצ'ארדס בספרו כי מדובר במחאות רב-ממדיות: כך למשל, בשנים שקדמו למחאה בתוניסיה לא הייתה במדינה בעיה כלכלית חריפה, ועיקר המחאה היה סביב חופש ביטוי ושחיתות בשלטונו של הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי, שנמשך 23 שנים ברציפות.
בלוב העשירה בנפט מאס הציבור במבנה הפוליטי ובחלוקת הכוח בין השבטים, אך גם בשחיתות השלטון הדיקטטורי של קדאפי שנמשך יותר מארבעים שנה. העולם החופשי נשם בתחילה לרווחה אחרי חיסולו של קדאפי בידי מורדים, אך זמן קצר לאחר מכן תדלקו מחסני הנשק של צבא לוב סכסוכים צבאיים וקרבות.
האירועים מתחברים ישירות לסימני השאלה שהציב הגנרל ריצ'רדס למעורבותן של בריטניה וארצות הברית בענייניה של לוב, שהובילו לנפילת קדאפי. נורה אדומה לכל מי שמנסה להאיץ התערבות ישירה ולא מסתפק בהשפעה חיצונית על ענייניה של הרשות הפלסטינית או חמאס ברצועת עזה.
האביב הערבי לא רק הבליט את רצונו של האזרח לזכויות יסוד ויכולת פרנסה בכבוד, אלא הדגיש את השחקן הלא מדינתי שצומח ומתפתח על גבי אידאולוגיה ארסית וקיצונית, נלחם ללא כלי מלחמה במדינות ומשטרים, ומנצל את חוקי הדמוקרטיות וחופש התנועה העולמי כולל טכונולוגיות מתקדמות כדי לאיים על העולם.
הגנרל ריצ'רדס חתם את ספרו בתובנה כי הנשק נגד אותם שחקנים היא סולידריות של העמים והמדינות. הטבח בסוריה, נותר פצע מדמם שטרם הגליד. מדינת ישראל יכולה להתנחם בכך שהקימה בית חולים שדה בגבול הסורי עבור האזרחים הסורים, ואף פתחה ציר הומניטרי מאזורי הקרבות הרצחניים של סוריה ועד לחדרי הניתוח ומיטות בתי החולים ברחבי הארץ. ייתכן שהסולידריות הזו תניב פירות בעתיד.