"לפעמים קוראים לי יאיר ולפעמים מוחמד. אם תצעק לי מרחוק - אני אסתובב לשני השמות", אומר יאיר-מוחמד דואהדי, חפ"ק סמח"ט בחטיבה 300, שביום רביעי האחרון חגג יום הולדת 20.
במחזור מרץ 2019 הוא התגייס לגדוד 51 של גולני, ולאחר מכן עבר לשרת בחפ"ק של סגן מפקד החטיבה המרחבית, בגזרה המערבית של הגבול עם לבנון. צעיר בעל זהות כפולה, יהודי-מוסלמי, שגדל בשכונה קשה בלוד והחליט לשרת בתפקיד משמעותי בצה"ל.
"אימא תמכה מאוד בגיוס וגם אבא, על אף שהוא בעצמו לא שירת", מספר יאיר-מוחמד, "היה לי חשוב להתגייס למרות המבטים והשיח של חלק מהאנשים בסביבה. גם אחי הצעיר - יוסי אחמד, התגייס לאחרונה".
אימו, שרית, היא יהודייה מבית יהודי לחלוטין, ואילו אביו איברהים מוסלמי. השניים התחתנו בשנת 1997. בהתחלה המשפחות משני הצדדים התנגדו, אבל בסוף האהבה שלהם ניצחה. "אנחנו בית לא שגרתי, יש לי חמישה אחים ואחיות, כולנו מדברים ערבית ועברית בערך באותה רמה". הוא הבכור ולא היחידי עם שני שמות - אחד עברי ואחד ערבי. אחריו באו יוסי-אחמד בן ה-19, ביאן בת 17, שרה-אסרא בת 15, נימר "הנמר" בן 13 ואלין בת שלוש.
משפחת דואהדי מתגוררת בשכונה מעורבת בלוד, ומוחמד-יאיר מעיד שבכל מקום אנשים מתעניינים באורח חייו - "כל הזמן שואלים אותי 'אתה יהודי או מוסלמי?', אני אומר שניהם. אני צם ברמדאן וחוגג חנוכה, הרבה פעמים אנשים לא לגמרי מבינים אבל זה המצב".
"אני לא יותר יהודי עם המדים או יותר ערבי כשאני פושט אותם. אנחנו בית שהוא הכול מהכול. בית מעורב עם אמא יהודייה ואבא מוסלמי. בחנוכה אנחנו חוגגים את החג ומדליקים נרות בבית, וכשיתחיל רמדאן אני אצום אותו עם אבא ואחותי ואחי. זה מה שיפה לדעתי. אני לא מוסלמי-דתי כמו שאני לא יהודי-דתי. כן, מפעם לפעם אני הולך למסגד. אפילו עולה לאל-אקצא. נהוג אצל הערבים לפני סיום חג הרמדאן ועיד אל פיטר לעלות למסגד ולהתפלל שם. אמרתי לעצמי שלפני שכולם ייכנסו, אני ארד לכותל ואשים שם פתק וכך היה. שמתי כיפה, הטמנתי פתק בכותל, עשיתי את שלי, סיימתי ועליתי למעלה לאל-אקצא בשביל להתפלל. הפרש של חמש דקות. הרגשה מאוד חזקה. זו לא פעם ראשונה. מאוד מרגש. מאוד מתחבר גם לזה וגם לזה. מרגיש שייך לשני העולמות".
"מגיל קטן גדלתי במסגרות של יהודים", מספר יאיר-מוחמד, "כשהגעתי לתיכון, לכיתה ט', התחיל כל הנושא של הצבא. אני אישית לא ידעתי מה זה אומר. ידעתי מה זה צה"ל, מהצד של אמא, בני דודים, אבל אז התחלתי יותר להתעניין, ועוד יותר כששלחו לי צו ראשון, שבכלל לא ידעתי מה זה. אמא ואבא התחילו אז יותר להתעניין ולנסות להבין ולהסביר לי ואז דווקא אבא שלי הוא מי שאמר: אתה הולך להיות לוחם. הוא התחיל אז להסביר לי את המשמעויות וכשתמהתי מאיפה כל הידע אז הסתבר שהוא ישב עם חברים, שאל, אמרו לו שכל תפקיד הוא משמעותי בצה"ל. הלכתי לקריאה הראשונה, עברתי מבחנים, קב"א ופסיכוטכני ואז הגיע היום של המיונים וזה היה הרגע שאמרתי להם שאני רוצה גולני. למה? קראתי הרבה על האהבה, על הרעות, על החטיבה ולמה היא כל כך מיוחדת, ואמרתי ששם מתאים לי. ובאמת גייסו אותי במרץ 2019 לגולני, לגדוד 51. עברתי הכשרה אבל לפני סוף המסלול התפקששו כמה דברים ובאתי להיות בחפ"ק כאן בחטיבה 300 בגבול לבנון".
"בצה"ל כולם שווים, חד-משמעית", מדגיש יאיר-מוחמד, "אני חלק מחפ"ק סגן מפקד החטיבה. זה אומר שאנחנו איתו בכל אירוע. יש כוחות שבאים והולכים, אבל אנחנו באופן קבוע פה. אני נשאר פה. התפקיד שלי הוא להכיר את הגזרה ברמת כל גרגר חול. אני תמיד אמור להיות בכשירות. אני אמור להכיר את הרכב. להכיר את הקשר. בלי הדברים האלה אני לא יכול להיות פה. אני קופץ לכל אירוע בגזרה הזו. זו הגזרה שלי, ואני קופץ עם המפקד. ווייז אין פה. אני נוהג, המפקד לידי ומאחור יושב קשר".
ביום-יום השפה השגורה בפיו היא עברית, ומדי פעם יש הפתעות גם לגששים הבדואים וגם ללוחמים הדרוזים המשרתים ביחידה כשהוא פוצח בערבית. "לא אחת קורה שיושבים בפינת עישון, פתאום אני משתלב בשיחה בערבית והיהודים מופתעים, מי-זה, מה-זה היאיר הזה", הוא משתף בחיוך. "בטח שיש יתרונות", הוא מסכם, "לא שזו המשימה שלי פה, אבל בתכלס מעבר לגדר הזו כולם מדברים ערבית. אני יוצא לאירועים של ניסיונות חדירה של סודנים. צריך לדבר, לתחקר. פתאום צריך מישהו שדובר ערבית. אז כבר קרה שהסמח"ט שלי חורי אומר בוא תגיד להם ככה וככה, תשאל, מה הם אומרים. זה גם יתרון עבורם. חלק מהם מאוד מפוחדים. גם להם יש שאלות ברגעים האלה. פתאום מישהו מדבר בשפה שהם מדברים".
"נגעתי בקיר", הוא אומר בסלנג חיילים על חצי השירות שאו-טו-טו מאחוריו. "אבא מאמין בי לאורך כל הדרך. כל התקוות שלי לגבי השירות התממשו בצורה שאני כמעט לא מעכל. אני כל הזמן אומר לעצמי, וואלה, לזה רציתי להגיע, לשם. שהמשפחה שלי אשכרה יבואו ויקבלו אותי, הנה הלוחם. אבא שלי היום בוכה מגאווה. אמא שלי צורחת מגאווה. משמעותי בעיניי שבעקבותיי אחי אחמד גם משרת בצה"ל".
"אני מודה שבהתחלה אפילו חששתי לספר לחברים מהצד המוסלמי, עברו לי כל מיני מחשבות שאולי בגלל השירות הם יפסיקו להיות חברים שלי, שיסתכלו עלי בעין רעה. בהכשרה בגולני המ"מ שלי משה, מתוך רצון להגן עליי, לא הרשה לי לצאת עם הרובה. אבל הגיע איזה יום לקראת סוף ההכשרה שהחלטתי שאני בא על מדים ועם נשק. אני לא משתמש בכלל בפטור ממדים שנתנו לי. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. זה היה מטורף, אולי עלה לי החום, אולי קצת הזעתי, הלב דפק. אנשים הסתכלו עלי, ותבין, אלה אנשים שגדלתי איתם. אנשים מהמשפחה, אנשים שאני יודע מה הם חושבים על הצבא. החלטתי שצריך לשנות את זה. לך תשנה את התפיסה שאם אני בצה"ל אז אני 'הורג ערבים'. זה לא אשמת אף אחד, זה מושרש, לפעמים זה בא מבית הספר, לפעמים מהרחוב, מהמצב הקשה, אולי מהרשתות החברתיות, שם יש הרבה הסתה. היו לי שיחות ארוכות עם חברים שבאו להתארח אצלנו בבית, ועם הדודים ובני הדודים. כשמדברים אז כולם מבינים את כולם".
"בחופשות, אני מגיע לעיר ברכבת ומשם כדי להגיע הביתה אני לוקח אוטובוס לתחנה המרכזית ויוצא שאני יורד איפה שיש את בית הכנסת מפה ואת המסגד מפה. שם בדיוק אני יורד, איפה שכל החבר'ה מסתכלים עלי ואני מסתכל עליהם ואני רגיל כבר לתגובות, לעיניים שמכירות אותי. לקח זמן אבל עכשיו רגילים אליי".
"קרה כבר שהתחלתי ללכת, עם המדים, הנשק, התיק עלי ואני נכנס לשכונה ובאמצע השכונה שוטרים. זו לוד. חיפוש פה חיפוש שם, אתה יודע, יש גם פשע, יש סמים. אז שוטרים שראו אותי עצרו כאילו להגן עליי, 'חייל אין לך מה לעשות פה' וניסו להרחיק אותי. 'תעלה על ניידת ניקח אותך מפה, לביטחונך'. פתרתי את זה עם 'שוטר, הכול בסדר, אני גר כאן, זה הבית שלי, הכול טוב'".
"הצבא נתן לי המון כלים לחיים. אפשר לומר שהיום אני רואה את העולם ב-360 מעלות. אחרי הצבא אני חושב על ללכת להייטק, או הנדסה. הצבא אתגר אותי להישגים וחד משמעית נתן לי המון בטחון שאצליח. היום אני עם ראש יותר מורם. גם לגבי הזהות שלי. אני חייל ויהודי ומוסלמי ואם זה אפשרי אז הכול אפשרי בחיים האלה, בארץ הזו".