מחכה לבשורה: הקורונה הופכת את כריסמס 2020 לעצוב ביותר שנצרת זוכרת

בשנים קודמות הרחובות והשווקים היו מלאים באלפי תיירים, אבל חודש לפני חג המולד נצרת ריקה ומדוכדכת. המשבר הכלכלי העמוק החל עוד לפני הסגר שהוטל עליה, אך התושבים נאחזים בתקווה ובאחווה הקהילתית. "טמון פה הרבה כוח ואנרגיה שיצאו בקרוב החוצה. נחזור מחוזקים"

בווידאו: חתונה בנצרת בניגוד להנחיות (צילום: דוברות משטרת ישראל)

בשנים רגילות הפרלמנט הזמני שמתכנס בכיכר המעיין בנצרת רק יכול היה לחלום על המרחב שהתפנה עבורו. גם בצהרי יום שלישי ישבו חבריו במעגל, סמוך לדוכן המיץ הטבעי של אבו מערוף, עוטים מסיכות ורחוקים זה מזה במרחקים המחמירים אפילו ביחס להנחיות הקורונה.

"אם היית בא הנה בתאריך הזה לפני שנה, לא היה לך מקום ללכת פה", אומר בכאב אבו מערוף, סוחט מיצי הפירות שהפך לחלק מנוף הכיכר שלפני כנסיית הבשורה האורתודוכסית. "בימים כאלה, חודש לפני הכריסמס, היו פה כל יום אלפי תיירים ובסופי שבוע באו מאה אלף בני אדם מכל הארץ. לא היית מוצא פה כיסא פנוי בבית קפה או במסעדה", הוא מתאר בנוסטלגיה מה שהיה רק לפני שנה והחווה בידו מסביב לכיכר, "עכשיו הכול סגור. כמעט כל בתי הקפה והמסעדות לא החזיקו מעמד ונסגרו".

הוא ניגש לדוכן שלו, מוציא מאחד המדפים כוס מלאה בגרעינים ומפזר ללהקת היונים שעופפה באושר נוכח הארוחה. לפני שנה בנובמבר הוא לא הפסיק לסחוט מיץ מרימונים, תפוזים ושאר פירות. "אתמול כל היום מזגתי שתי כוסות", הוא אומר בייאוש. ברקע הרמקולים משדרים מדי פעם הקלטה שבה נשמע ראש העירייה, עלי סלאם, קורא לתושבים להקפיד על ההנחיות.

נצרת בסגר, מבוקר שבת ועד בוקר יום שלישי הקרוב. כ-250 תושבים אובחנו שבוע לפני כן כחולים בקורונה ובעקבות כך הוחלט להכניס את העיר לסגר. אבל עוד לפני הסגר, העיר כבר הייתה שקועה בתוך משבר כלכלי עמוק. נצרת היא עיר שבה התיירות היא הענף הכלכלי המרכזי. נטולת אזורי תעשייה ונוכח מעמדה הדתי, בעיקר עבור העולם הנוצרי, נצרת היא מוקד משיכה של תיירות צליינית מרחבי העולם. עכשיו היא מחכה לבשורה.

טוב לדעת (מקודם)

חלום האזרחות הפורטוגלית - שמים סוף לשמועות

לכתבה המלאה
"כמעט כל בתי הקפה והמסעדות לא החזיקו מעמד ונסגרו". השוק של נצרת (צילום: ראובן קסטרו)

בשנים האחרונות גם תיירות הפנים גילתה את נצרת, בעיקר בזכות התרבות הקולינרית העשירה והתעוררותו מתרדמה ארוכה של השוק הישן. מרוא טאהא-אבו רינה היא דוגמא לדור הצעיר שהשתלב בענף התיירות בנצרת והוסיף לו נדבך נוסף.

זה 12 שנים היא מנהלת את הגסטהאוס פאוזי עזאר שבשוק. המקום הוא חלק מקבוצת "אברהם הוסטל" שלהם גם הוסטלים בתל אביב, בירושלים ובאילת. הגסטהאוס בנצרת הוא פרי יוזמתו של מעוז ינון שחלם על הקמת מלון מטיילים בעיר. הוא חבר לסוריידה עזאר שבבעלות משפחתה מתחם משפחתי בן 200 שנה, בנוי אבן ותקרות מצוירות במעשה אמנות ברמה גבוהה.

"זה התחיל לפני 15 שנה כמלון תרמילאים עם שלושה חדרים. היום יש פה 14 חדרים - לזוגות, משפחות ולמטיילים", מסבירה מרוא. אחרי שפאוזי עזאר החל לפעול קמו בעיר העתיקה עוד 11 חדרי הארחה ובהמשך נפתחו בתי קפה, גלריות, בתי מלאכה ועוד.

היא יושבת בחצר המתחם, מרוכזת במסך הלפטופ ועונה כל העת לשיחות טלפון. "יש הזמנות", אומרת ביובש, כאילו אין בכך כל חריג. "כן, אנשים כבר מזמינים חדרים לחופשת חנוכה ולכריסמס", הסבירה.
"נכון, השנה שונה מתמיד, אבל אני משוכנעת שמהתקופה הזאת נצא חזקים יותר", היא אומרת. היא הראתה את החדרים שעברו שיפוץ ואחר כך יצאה לסמטת השוק שבה שוכן המלון. לאורך עשרות מטרים מצויים באותה סמטה שורה של עסקים קטנים, כולם ביוזמתם ובניהולן של נשים מהעיר; בית קפה ובר יין ובירה, בית מלאכה וגלריה לרקמה, משרד לעיצוב גרפי, בית מלאכה וגלריה של תכשיטנית. על רקע תוגת הקורונה היה מפתיע להריח ריח טרי של דלת עץ שזה עתה בעל מלאכה שייף אותה. "כאן הקימו בזמן משבר הקורונה סטודיו ללימוד נגינה שיתחיל לפעול ממש בימים הקרובים", מסבירה מרוא באדישות, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בתקופה הנוכחית.

אין לה כל ספק כי מתחם השוק אוגר כעת כוחות יצירה שיפרצו בקרוב, עם חלוף משבר הקורונה. "הנצרתים הם אנשים אופטימיים, חזקים ומצליחים. טמון פה הרבה כוח ואנרגיה שיצאו בקרוב החוצה ונחזור מחוזקים מהמשבר הזה", המשיכה לשפוע אופטימיות.

דוגמא לדור הצעיר שהשתלב בענף התיירות בעיר. מרוא טאהא-אבו רינה, נצרת, נובמבר 2020 (צילום: ראובן קסטרו)

התברר כי התקווה הזאת מדבקת ונוספים במתחם חשים באופן דומה. בבית הקפה ליוואן שבימים של שיגרה מתקיימים בו אירועי תרבות של שירה וספרות עסק בעל המקום, סמי ג'באלי, בתליית קישוטי כריסמס. זו שיגרת נובמבר נצרתית וזה נראה לו דבר מובן מאליו. "אני את שלי עושה, אני תולה קישוטים לכריסמס", הוא אומר. העסק סגור אבל הוא ממשיך להגיע אליו מדי יום. הוא משוכנע כי בית הקפה שלו, שכבר הפך מקום מפגש פופולרי של צעירים, בני המקום ומטיילים מרחבי העולם, יחזור לפעול. זאת למרות שהוא מספר בכאב, כי נאלץ לסגור את הוסטל "סימסים" שהפעיל בהצלחה גדולה בשמונה השנים האחרונות מעל בית הקפה.

זה היה הוסטל תרמילאים שבו 23 מיטות. הוא שקק חיים והשנתיים האחרונות האירו לו פנים. "השנים 2018 ו-2019 היו ממש הצלחה אדירה והתכוננתי ש-2020 תהיה שנת שיא. ההחלטה לסגור את המקום הייתה החלטה קשה מאוד", הוא אומר. לצד השבר שחווה, לדבריו "יש בין בעלי העסקים במתחם סולידריות ואחד מחזק את השני" ומוסיף כי גם בעלי הנכסים הלכו לקראת השוכרים ואפילו לא גבו שכירות לתקופה מסוימת.

העסק סגור אבל הוא ממשיך להגיע אליו מדי יום. סמי ג'באלי, נצרת, נובמבר 2020 (צילום: ראובן קסטרו)

גם ג'אדה בולוס, בעלת העסק השכן, כבר קישטה את חזית החנות כמדי שנה. בולוס היא אשת תיירות ותיקה ומוכרת. מדריכת תיירים ובעלת מקום שהוא בית קפה עם מאפים נצרתיים מיוחדים, מקום למפגשים בנושאי תרבות וחנות לממכר עבודות יד מקומיות.

גם היא יושבת בעסק שלה, מאחורי דלת נעולה. "רגשית אני לא יכולה להתנתק מהחנות שלי. מעבר לנזק הכלכלי שכבר נגרם לי, הרי שהתנתקות מהמקום תגרום לי גם לנזק רגשי. אני מנסה להכניס חיים למקום ולכן גם קישטתי, כדי שתישאר תקווה".

"אני מנסה להכניס חיים למקום ולכן גם קישטתי, כדי שתישאר תקווה". ג'אדה בולוס, נצרת, נובמבר 2020 (צילום: ראובן קסטרו)

בולוס, כמו רבים איתם דיברנו, משוכנעת כי על כתפיהם של תושבי העיר מונחת אחריות גדולה בתקופה הזאת. "יש כאן אחריות משולבת של הממשלה, העיריה והתושבים. אם אחד החלקים לא ממלא את תפקידו, יש בעיה. אני לא מסירה אחריות מהממשלה ומהעירייה, אבל גם אנחנו, התושבים, צריכים לעשות חשבון נפש. אם החתונות ההמוניות נמשכו, אז אנחנו הכנסנו לעצמנו גול עצמי. בן אדם צריך קודם כל לגלות אחריות אישית".

היא יצאה לכמה דקות מהחנות וכמדי יום ניקתה את הרחבה הקטנה שלפני העסק שלה. "נכון, זה תפקיד העיריה לנקות, אבל מה הבעיה שאני אקח אחריות ואנקה, ואני כבר לא מדברת על כך שהיום ראיתי ברחוב מישהו עם נעלים יקרות ומצוחצחות, אבל את עטיפת הנייר שהוא החזיק בידו, הוא זרק על הריצפה".

גם עזמי חמד, כמו שכניו, לא נשאר בבית וממשיך להשקיע בעסק שלו. עד לפני שנה היה מדריך לנפגעי סמים ואלכוהול, כשהחליט לעשות הסבה ולעבור לצד המתוק של החיים. הוא למד מאמו ומסבתו את מלאכת הכנת הכנאפה, שיפץ מבנה אבן עתיק ושילב בו כקישוטים פריטים ישנים שהוא נתן להם חיים חדשים. ביום שלישי, לדוגמא, חידש סורגי חלון בני עשרות שנים. "אני לא כועס על הסגר, גם על בני ברק עשו סגר, מה לעשות?".

את מיטב כספו השקיע בעסק החדש, שמאז שנפתח היה מרבית הזמן בצל משבר הקורונה. בכניסה לעסק תלה דף A4 עליו הדפיס "אם אין תיירות, אין חיים", אבל כמי שליווה אנשים שהיו בתהומות הכי עמוקים, הוא מצליח לראות עתיד טוב יותר. "אני ממשיך להשקיע במקום, כי אני מאמין שבקרוב התיירים יחזרו".

"אם אין תיירות, אין חיים". עזמי חמד, נצרת, נובמבר 2020 (צילום: ראובן קסטרו)

חברי פרלמנט גימלאי כיכר המעיין עמדו להתפזר לבתיהם. בשארה נוסיירי, גימלאי של המשטרה, הביט בשערי הכנסייה המוגפים ואמר כי מעולם לא ראה דבר כזה. "המפגש עם החברים פה בכיכר נותן לי קצת כוח, אי אפשר להיות כלוא כל היום בבית", אמר. הוא הוסיף כי תקופה כזאת קשה הוא לא זוכר, גם לא בתקופות של מלחמות. "מלחמה נמשכת תקופה קצרה ונגמרת. הקורונה הזאת שנפלה עלינו לא נגמרת".

אבו מערוף פינק את היונים השמנמנות בחופן גרעינים נוסף, לפני שהחברים קמו מהכיסאות. "הלוואי והיינו יונים, להן הכי טוב עכשיו", אמר מנעם מהלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully