לוחמי צד"ל שילמו מחיר דמים יקר. אות המערכה ברצועת הביטחון מגיע גם להם

במשך 18 עשרה שנה ניהל צה"ל, ולצדו ארגוני מודיעין וביטחון ישראליים, מלחמה עקובה מדם, עיקשת ואכזרית, בה שילמו בחייהם מאות מטובי חיילנו, ואילו רבים אחרים נותרו נכים, מי בגופם ומי בנפשם. אזרחי המדינה זוכרים היטב את הקורבן שהקריבו אותם חיילים ובני משפחותיהם במערכה שרצועת הביטחון בדרום לבנון.

אולם יש לזכור, ולשנן היטב, לעצמנו ולדורות הבאים: במלחמה זו, צה"ל לא התייצב לבדו למערכה. לצד לוחמי צה"ל וארגוני המודיעין שפעלו בשטח, התייצבו מאות מתושבי דרום לבנון ופעלו במסגרת צבא דרום לבנון, המוכר יותר בכינוי צד"ל. הם נלחמו נגד האויבים המשותפים לנו ולהם - ושילמו מחיר דמים יקר. למעלה מ-700 מאנשי צד"ל נפלו, ומאות רבות של פצועים נותרו נכים.

צבא דרום לבנון, לא קם יש מאין. הוא גם לא נוצר לשמש ככוח מגן למדינת ישראל. ראשיתו של צד"ל נוצרה בשנת 1976, בעת שלבנון הייתה שרויה בכאוס מוחלט עקב מלחמת אזרחים שהתנהלה בה. אזרחים נוצרים לבנונים פנו למדינת ישראל בבקשה לסייע להם להגן על עצמם מפני אויבים משותפים מקרב הארגונים הפלסטינים וארגוני שמאל לבנונים, שאיימו על חייהם ורכושם. פנייתם אלינו הייתה על דעת עצמם ועל אחריותם, מבלי שממשלת לבנון הייתה מעורבת בכך. מדינת ישראל נחלצה לעזרתם וסייעה להם.

בתוקף תפקידי באותם ימים כמפקד המרחב הצפוני של יחידה 504, עמדה לי הזכות לפקד על התחלת הקשרים עם אותם אנשים החל מיומם הראשון, לפקד עליהם, ובתוך כך גם לתהות על קנקנם. היו אלה איכרים לוחמים, שהיו נכונים לשאת נשק כדי להגן על משפחותיהם ואדמתם. בהמשך, מתוך אינטרסים ישראליים מובהקים, הפכו כוחות צד"ל לחלק אינטגרלי מצה"ל, פעלו על פי פקודות ממנו, ומלאו את המשימות שהוטלו עליהם.

כבני האזור וכדוברי השפה, השתלבו רבים מהם בעבודת מנגנוני הביטחון והמודיעין הישראלי, שהיו שותפים פעילים מאוד במלחמה על אזור הביטחון. המלחמה החשאית התבצעה בסתר, רחוק מאור הזרקורים, ובדרך כלל הצלחותיה נותרו עלומות, ורק כשליה התגלו.

בעת הנסיגה החפוזה שערך צה"ל מדרום לבנון בחודש מאי 2000, הופקרו בעלי הברית מאחור, ולא הובאו בסוד הנסיגה. חיילי צד"ל יחד עם בני משפחותיהם, ברחו מדרום לבנון באופן עצמאי והגיעו בכוחות עצמם לשטחנו. אם היו נותרים שם, היה גורלם נגזר לטבח מידי אנשי חיזבאללה. חלק מאנשי צד"ל, בעיקר הבכירים שבהם, שוקמו בישראל באופן מניח את הדעת, אולם רוב החיילים והקצינים הזוטרים, זכו לסיוע מזערי, ועד היום נאבקים בקשיי הקיום.

אני מלווה את אנשי צד"ל החל מהיום הראשון בו נוצר עימם הקשר ועד עצם היום הזה. אני משקיף על התמודדותם במדינתם החדשה כשהם רואים מנגד את הבתים והרכוש אותו השאירו במולדתם, את אויביהם שהשתלטו על מדינתם, ואת ממשלתם הבוגדנית שמתעלמת מזכויותיהם. ומאידך, למרבה הצער, גם מדינת ישראל איננה ממלאת את כל חובותיה כלפיהם.

אני רואה גם את ילדיהם, בני הדור שהגיעו לישראל כתינוקות, וחלקם אף נולדו כאן, לומדים בבתי ספר יהודים, משתלבים בחברה הישראלית, מזדהים הזדהות מלאה עם המדינה ומטרותיה, ומתגייסים לשירות ביחידות לוחמות בצה"ל.

הרמטכ"ל ומערכת הביטחון של מדינת ישראל, קיבלו החלטה נכונה וצודקת לפיה יוענקו אותות, לאותם חיילים ולוחמים של צה"ל, שנטלו חלק במלחמה הקשה שהתנהלה באזור הביטחון בדרום לבנון. אני קורא בזאת לממשלת ישראל, שר הביטחון והרמטכ"ל, לכלול בין הזכאים לקבל ולענוד את אות מלחמת דרום לבנון, גם את חיילי וקציני צד"ל שחיים כיום במדינת ישראל, ולמשפחות חללי צד"ל שבניהן נפלו במערכה.

זכות זו מוקנית להם בתקף שירותם, נאמנותם, גבורתם והקורבנות שהקריבו במערכה כבדה זו. אנשי צד"ל צמאים להכרת מדינת ישראל. את האות אותו יקבלו ויענדו אנשי צד"ל על חזם בגאווה, והוא ישמש עבורם כלי נוסף לחינוך ילדיהם לאהבה ונאמנות למדינה שקלטה אותם.

הכותב יאיר רביד (רביץ) שימש בשנת 1976 כמפקד מרחב הצפון של יחידת המודיעין 504 ובתפקידו ניהל את הקמת הקשרים עם הנוצרים בדרום לבנון, ועם הפלנגות בביירות.