בחצר ביתו בעראבה, חסן "אבו אסיל" עאסלה קודם כל מגיש לי קפה חזק ומר. אבל המרירות כאן מבעבעת מכל פינה. זו מרירות של שכול, שמעורב בתסכול, חוסר אמון וחוסר תקווה. לפני 20 שנה בדיוק שכלה המשפחה את אסיל בן ה-17 באירועי אוקטובר וחסן, שלקח על עצמו לשמש כדובר משפחות 13 ההרוגים הערבים, מתקשה לדבר דווקא עליו.
"אי אפשר לדבר על העניין האישי כשיש לך עניין ציבורי שמעניין את כל העם הפלסטיני", הוא מסביר מדוע לא התראיין על מותו של בנו מאז פרסום מסקנות ועדת אור. זה לא שהבן השכול נדחק הצידה. להיפך, אסיל נוכח כאן בכל מקום. על כיס חולצתו נעוצה סיכה לזכרו, על מכוניתו יש מדבקה גדולה עם תמונתו וצילומיו מעטרים את קירות הסלון. חדרו של אסיל נותר כשהיה, כאילו בכל רגע הוא צפוי לשוב הביתה.
חלפו 20 שנה והמדינה אינה יודעת לומר מי בכלל ירה בו. ב-2008 אף אימץ היועץ המשפטי לממשלה דאז את המלצת מח"ש שלא להעמיד לדין איש מהשוטרים שירו באזרחים במהלך האירועים.
תוצרי ועדת אור, ועדת החקירה הממלכתית שביררה את אירועי אוקטובר, כוללים כ-16 אלף עמודי פרוטוקול, כ-430 עדויות, כ-500 הודעות שנגבו על ידי אוספי החומר מטעם הוועדה וכ-4,000 מוצגים. מבחינתו של חסן הוא לא צריך את כל אלה - יש לו את הזיכרון שלו.
"זה היה יום שני", הוא משחזר את אירועי 2 באוקטובר 2000 בצומת לוטם כאילו היה זה אתמול. "בבוקר הייתה התגרות של חוליות משמר הגבול בחבר'ה הצעירים שישבו במטעי הזיתים מצפון לכפר שלנו, והגיעו שמועות שיש פצועים ואולי אפילו הרוגים. אנשים נהרו לשם, כל אחד לחפש את בני משפחתו. אני ניגשתי לשם וניסיתי להרחיק את הצעירים משם. היו עוד כמה חבר'ה שניסו להסביר שאולי לא כדאי להתגודד שם, שנשקפת סכנה לחייהם כי המשטרה כבר מילאה את החורשה שממול וגם משמר הגבול וגם מטוס של המשטרה ריחף כל הזמן מעל. המשטרה ניצבה על מדרון הוואדי מול האנשים שקראו סיסמאות, אבל אבנים לא היו עוד".
"בערך בשעה 14:20 השוטרים החלו לירות כדורים חיים", הוא ממשיך. "בא ג'יפ של משמר הגבול וירדו ממנו מספר אנשים, התייעצו כנראה עם המפקד שלהם, ופתאום שלושה פתחו בריצה אל המפגינים. הבן שלי, אסיל, היה ביניהם. הוא קפץ לכיוון מטע זיתים שיותר נמוך מהכביש, הם קפצו אחריו והשיגו אותו. במקום לתפוס אותו הם נתנו לו מכה בכת הרובה בראש מאחור, והוא נפל ארצה".
באותם רגעים היה חסן במרחק של 200 מטרים וראה את ההתרחשות. הוא מספר כי "אחד מהם התקרב מעל ראשו של אסיל וירה, מטווח אפס. אני מזהה את החולצה הירוקה של אסיל שכתוב עליה SEEDS OF PEACE. שמעתי את הירייה ואז היו עוד יריות כיוון שירו בעוד מישהו. קבוצה שנייה שירדה על הכביש, קלעה ישר בלב של עלאא נסאר, צעיר מהכפר".
"הירייה נכנסה, ולא הייתה יציאה. זה אומר שזה נשק אסור", מתאר האב. אותו דבר באסיל, הכדור נכנס לו בצוואר ולא יצא. כשאתה עושה ניתוח אתה לא יכול למצוא אפילו שארית של הכדור הזה בגוף. אחר כך ביקר קצין משטרה בריטי בכיר והוא הסביר לי שזה כדורי דום-דום, שזה אסור. הוא בא אליי, אמר לי 'שמעתי כך וכך, אני ראיתי את התמונות', כי 'עדאלה' מסרה לו את התמונות, 'ואני אומר לך שזה כדורים אסורים'". במהלך הדיונים שימשו נציגי ארגון עדאלה כנציגים בפועל של ערביי ישראל.
"אני לא יכולתי לרוץ קדימה, המשיך חסן. "התחבאתי מאחורי סלע כיוון שהיריות היו באוויר. רק בנס לא נפלו עוד בחורים. רק אחרי שהפסיקו את המשימה שלהם, זאת אומרת עשו את המלאכה שלהם ויצאו, אז הם קראו לאנשים 'עכשיו אתם יכולים לבוא לקחת אותם'. אני ניגשתי ובינתיים כמה צעירים לקחו את אסיל ברכב והתחילו לנסוע. אז אני קפצתי לרכב שלי ובעקבותיהם נסעתי לסחנין למרפאה. איך שראיתי אותו במרפאה ידעתי שזהו, אבל עוד העבירו אותם לבית חולים נהריה".
כשהגיעו לבית החולים, בני המשפחה לא הצליחו לאתר את אסיל. "עד שמצאתי איזה אח, סליחה שאני אומר את זה, אח ערבי, ושאלתי אותו. אז הוא אומר לי: 'לך תחפש בחדר הניתוח'. אני הולך לשם ואני רואה שמוציאים את אסיל מחדר הניתוח על עגלה, ואין נשימה", משחזר חסן בקול רועד. "שאלתי את הרופא שהיה איתו 'ניתחתם?', והוא אומר לי 'לא. אין מה לנתח'. אני צעקתי, אסיל! אסיל! אסיל! והוא לא הגיב. שמתי את היד על המצח שלו, והוא היה קר. אחד הרופאים ראה שאני ממתין איתו, קרא לי ואמר: 'אני מצטער. זהו. תבין'".
לדברי חסן, "באותו רגע אתה לא יודע מה לעשות. ללכת? להישאר? להתפרץ? אתה מרגיש אש בפנים אבל אשתי ג'מילה הייתה איתי בבית החולים ועכשיו היינו צריכים להודיע לילדים".
"היום הוא בטח היה גבר מצליח"
ג'מילה היא אשת חינוך שהיום בפנסיה. הבת נרדין הייתה סטודנטית לרפואה בת 20, וכיום רופאה גניקולוגית בבית החולים הלל יפה. היא נשואה ליו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה ולהם שלושה ילדים. בנם בן התשע נולד ביום הולדתו של דודו אסיל ונקרא על שמו. סיואר הייתה תלמידה בת 14 והיום דוקטורנטית לפסיכולוגיה ואימא לילד. בראא היה ילד בן תשע והיום סטודנט לפסיכולוגיה. כולם גרים בחיפה וגאים בשורשים.
"עראבה זו העיר עם הכי הרבה רופאים והכי הרבה משכילים", אומרת ג'מילה. "יש פה בתים שאפילו יש להם עשרה ילדים וכולם אקדמאים. אנחנו מחנכים על ערכים, על ערך ההשכלה".
גם לאסיל היו תכניות גדולות. "אם היה חי היום, היה בן 37, הוא בטח היה כפי שחלמתי שיהיה, אני חושב שהוא היה עוסק במחשבים", אומר האב, שלו עצמו יש רקע בתחום. "היום הוא בטח היה גבר מצליח עם קריירה מפוארת ומסביבו הנכדים שלי, שימשיכו בדרך הזו. אני זוכר שכשקניתי לו את מחשב ה-IBM הראשון שאלתי אותו לאן הוא רוצה להגיע והוא אמר לי 'אבא, תסתכל למעלה, לכוכבים'".
20 שנה חלפו והחדר של אסיל עדיין עומד כשהיה. כל הספרים והמחברות שלו, במקומם. המכתבים שכתב. השרבוטים שלו כילד. על הקיר פוסטרים של קריקטוריסט פלסטיני ואחד אחר עם הכתובת באנגלית "I WANT TO BELIEVE". "הוא היה כל העולם שלי", אומרת האם ששומרת על החדר הזה כמעין מוזיאון. "בשבילי אסיל הוא סמל לכל דבר טוב בחיים ובעולם: אהבה, תקווה. הוא היה דוגמה ומופת לנערים בזמנו ולכל בן אדם. אחרי שרצחו לי את אסיל הבנתי שהעולם ישתנה ולא יישאר כמו שהוא".
"אנחנו המשכנו הלאה. איבדנו ילד, אבל לא צריך לאבד את כל הילדים", מספרת ג'מילה על מה שהחזיק את המשפחה מאז. "אני אימא גם שלהם, ואני מורה ומחנכת ויועצת. לא נתתי למי שרצח לנו בן שככה ירצח לנו את כל המשפחה. הילדים שלנו המשיכו, למרות כל הכאב ולמרות הפצע".
באוקטובר 2000 הבת הבכורה נרדין החלה את שנתה הראשונה באוניברסיטה העברית בירושלים. "אחרי הרצח של אסיל היא הייתה יושבת באולפני טלוויזיה מול כל העיתונאים החזקים, אבל גם היא התייאשה", אומרת האם. "גם לי אין אמון. ירון לונדון פעם אמר בנצרת 'אם הייתי במקום השוטרים אז הייתי יורה'. והוא עיתונאי. אנחנו זוכרים הכול".
"הזמן לא מרפא", קובע חסן. "כשאתה נתקל באטימות כמו זו שאנחנו נתקלנו בה מצידו של המשטר בארץ הזו, ואני יכול להגיד גם בהתנכלות ובהתנכרות של המשטר הזה וועדת החקירה שהוא הקים, אז נשאר פצע פתוח. זה פצע שיישאר מדמם עד עולם, אפילו אחרי המוות". ג'מילה מצטרפת לדבריו ומדגישה כי "זה פצע לא רק של משפחת עאסלה, זה פצע מדמם של כל העם הפלסטיני".
ב-2003 קבעה ועדת אור כי לא הייתה הצדקה לירי השוטרים לעברו של אסיל וכי הוא לא היווה כל סכנה. "הנסיבות מלמדות על כך שירי של אחד השוטרים הוא שגרם לפגיעה באסיל, אשר כתוצאה ממנה מצא את מותו. בשלב בו נפגע ובסמוך לו יש ראיות לירי אך ורק מצד אנשי משטרה, מצד אנשים של ימ"ר צפון ואנשים של משמר הגבול", קבעה הוועדה.
לגבי קורות האירוע, קבעה הוועדה כי מסתמנות העובדות הבאות: שוטרים רצו לעבר מתפרעים על הכביש ולכיוון מטע הזיתים המערבי. בין הבורחים מפני השוטרים היה אסיל. "כפי הנראה - בעת בריחתו עד הגיעו סמוך למקום נפילתו ליד עץ הזית, נפגע מירייה אחת או יריות שנורו אותה שעה", נכתב. כל השוטרים הכחישו שמי מהם ירה לעברו או שהם ראו איש מחבריהם יורה לעברו. הוועדה קבעה כי קיימות סתירות לא מעטות בעדויותיהם של תושבי עראבה ועדויות השוטרים.
אשר לעדותו של חסן, היא ציינה כי "סמוך לאירועים, ב-6 באוקטובר 2000, התפרסם ריאיון עם מר עאסלה, ובו מסר גרסה שונה באופן מהותי. באותה גרסה לא טען כי היה עד ראייה לאירוע, אלא כי שמע על פרטיו מתוך 'מה שסיפרו הצעירים'. במצב זה, לא ניתן לקבוע ממצאים כלשהם באשר לנסיבות בהן נפגע אסיל על יסוד עדותו של מר עאסלה בפנינו".
עוד קבעה הוועדה כי "הסתירות הרבות בין העדויות מקשות על קביעת עובדות במידת הביטחון הנדרשת" וכי "לא נוכל להצביע בכיוונו של שוטר זה או אחר כאילו הוא האיש שירה את הירייה שפגעה באסיל".
שלושת השוטרים שנתקלו באסיל במטע הזיתים היו רס"ר אבי קרסו, עובדיה חתן ופקד יצחק שמעוני ממפלג הסמים ביחידה המרכזית של מחוז צפון. גם שלושה אלה הכחישו כי ירו בו, או כי ראו מישהו יורה בו. במח"ש נערכה לקרסו ולחתן בדיקת פוליגרף ונקבע כי הם דוברים אמת. בפרקליטות ציינו כי "שמעוני נתבקש מספר פעמים לערוך בדיקת פוליגרף, אך לא הגיע למועדים שנקבעו לו".
ועדת אור המליצה על חקירה במחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, אבל גם מח"ש קבעה כי על פי הראיות בתיק לא ניתן לקבוע מי אחראי למוות ובסופו של דבר המליצה הפרקליטות על סגירת תיק החקירה בעניין. זאת, למרות קביעתה כי "קיים יסוד סביר לחשש, כי נגרם כתוצאה של עבירה".
הובא למרפאה בעודו בחיים
ד"ר שאהין סובחי ממרפאת אל-חיאת היה הראשון שטיפל באסיל ומעדותו עלה שהוא הובא למרפאה כשהוא עדיין בחיים, עם פגיעה בגולגולת מאחור. ד"ר סובחי העיד כי הוא סבור כי "נפגע מכדור מאש חיה שנורה מטווח קצר ביותר".
פרופ' יהודה היס, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר, הגיש גם הוא חוות דעת לוועדה אותה כתב בין היתר על סמך עדותו של ד"ר סובחי. הוא ציין כי נמצא פצע כניסת קליע בבסיס הצוואר משמאל וכי אין פצע יציאה וכי לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הדרושה אם פצע הירי הקטלני נגרם על ידי קליע קונבנציונאלי או כדור גומי. הוא הציע להוציא את הגופה מהקבר על מנת לעשות צילומי רנטגן לאותו קליע בצוואר וככל שהצילומים יראו שיש קליע, הציע לנתח את הגופה כדי להוציאו. בניגוד לעמדת ד"ר סובחי הוא ציין כי לא ניתן להעריך את טווח הירי.
לטענת ארגון עדאלה, בזמן אמת למעשה ויתרה מח"ש על נתיחת הגופה כאשר ביקשה מהמרכז הרפואי לגליל לשחרר אותה לקבורה. בפרקליטות אמרו כי הטענה מתעלמת מכך שלמחרת האירוע הקטלני הגיעו בני משפחת עאסלה לתחנת משגב והודיעו כי הם מתנגדים לנתיחת הגופה וביקשו את שחרורה לקבורה.
תחקיר רופאים לזכויות אדם שהתפרסם לאחר האירועים ציטט מדבריו של חסן כי לאחר שהודיעו למשפחה על מותו של אסיל "איש מצוות בית החולים לא ניגש אלינו ולא דיבר איתנו מרגע זה. איש לא שאל אותנו האם נסכים לנתיחה לאחר המוות ואף לא (סיפר לנו) מתי נקבל את גופתו של אסיל. ישבנו שם ובכינו עד שהגיעו למקום קרובי משפחה והם לקחו אותנו הביתה... ראיתי שהיו בבית החולים הרבה שוטרים אבל איש מהם לא ניגש אליי ולא דיבר איתי או עם מי ממשפחתי".
פרופ' היס מסר לארגון בתגובה, כי ייתכן שמכיוון שמותו נקבע בבית החולים היה נתק בין בית החולים למשטרה. לטענתו, כל בתי החולים בארץ מודעים לכך שכל מקרה של מוות חבלתי חייב להגיע לנתיחה.
"הוועדה יצרה סככה מעל הפושעים"
"הוועדה הזו לא רק שחיפתה על הפושעים אלא אף הדריכה אותם מה להגיד", טוען חסן כשהוא מסביר את הכאב שבא עם פרסום מסקנות ועדת אור. "היא נמנעה מלשאול שאלות נוקבות. וכשאתה רואה במו עיניך חבורת מכובדים ומה שהם עושים אז הלב שלך נקרע שוב. במיוחד שלא יועילו לך לא צעקות ולא זעקות ואין לך לאן ללכת. זאת אומרת שאתה לא יכול ללכת לערכאות אחרות, למערך אחר של שיפוט כדי שהצדק ייעשה וייראה".
"הוועדה לא רק טייחה, היא בעצם יצרה מצב. היא יצרה מעין סככה מעל הפושעים האלה שאף אחד לא ייגע בהם או יגרום להם איזה שהוא נזק", הוא ממשיך. "הקצין שכל האצבעות מכוונות אליו שהוא רצח את אסיל, הופיע בפני הוועדה ומבחינתי אמר שלושה דברים: 'לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי'. הוא אמר 'אני לא מוכן לענות על שום שאלה אלא על השאלה שאני מניח בפניכם. אז לא שאלו".
"מהדקה הראשונה נרתמתי לסייע לכל המשפחות", אומר עאסלה. "אני אישית לא הייתי צריך ועדת חקירה בעניינו של אסיל כדי שתגיד לי מי רצח אותו. מכיוון שאחרי שבוע שמותיהם של שלושת אלה שרדפו את אסיל היו ביד שלי ועם תיאור מה כל אחד מהם עשה. חקירה שלנו. קצין משטרה ירה ואחרי שהכול נגמר הוא קיבל פרס - תחנת משטרה לפקד עליה". הוא הוסיף, "אני לא פיתחתי רגשות נקמה. כי אני לא דוגל בזה".
20 שנה לאחר מכן, ג'מילה מפנה לממשלה את השאלה מה נשתנה מאז. "היום כולם הולכים עם מסיכה על האף והפה, אבל העם הישראלי כבר הרבה זמן עם מסיכה על העיניים ולא עושה כלום ולא מוחה נגד המדיניות ונגד הפשעים של הממשלה כלפי הפלסטינים במדינת ישראל והעם הפלסטיני בכלל", אומרת האם. "אפילו השמאל שטוען שהוא בעד זכויות אזרח, כשזה מגיע לזכויות של העם הפלסטיני הוא עוצם עיניים. מה השתנה אצלנו? אם המדינה קמה על חשבון העם הפלסטיני וגנבה לנו את האדמה אז לא נותרה לנו תקווה שאנחנו נממש את הזכויות שלנו בתור בני אדם ואזרחים שווים".
"תספור כמה נרצחו על ידי שוטרים אחרי אסיל ו-13 הבחורים", היא ממשיכה. "נרצחו בדם קר והתחת שלהם לא זז. להיפך: הם מעלים אותם דרגה. אני עוד מקווה שהצדק ייצא לאור. שכל הפושעים והרוצחים יקבלו את הדין והמדיניות הזו כלפי העם הפלסטיני תיפסק. אני מקווה שהעם שלי יהיה יותר ויותר חזק לעמוד מול המדיניות הזו".
"עושים הצגה מול העולם כאילו יש דמוקרטיה אבל זה רק בכאילו. זה דמוקרטיה לעם היהודי, זה לא חל על האזרחים בישראל. שני חוקים לשני עמים. אף בן אדם לא נולד עם רגשות ועם כעס ועם נקמה. הרגשות האלה מתפתחים לפי המציאות שחווינו", טוענת ג'מילה. "הכבוד שלנו נובע מעצם זכותנו המושרשת בארץ הזו. ופגעו בו", מוסיף חסן שמפליג בטיעוניו להיסטוריה השנויה במחלוקת של ערב-עראבה, עוד בתקופת בר-כוכבא.
ג'מילה אומרת שעד האירוע הטראגי הייתה רואה את המציאות נכוחה. "אסיל היה בתנועת SEEDS OF PEACE, 'זרעים של שלום', ואני הייתי אומרת לתלמידים שלי שצריך להתייחס לכל בן אדם באשר הוא בלי הבדל דת וגזע. עכשיו אני רואה שזה שטויות. אני כבר לא מאמינה בזה", היא מודה. "חודש אחרי שאסיל נרצח, כשחזרתי לעבודה, אפילו התלמידים שלי באו ואמרו לי את כל הזמן שיקרת אותנו וכל הזמן חינכת על ערכים של שוויון ואהבת הזולת. אנחנו לא מאמינים בזה".
"הרבה דברים השתנו", מוסיפה האם. "כל העמותות וכל הכסף שמזרימים על מנת לדבר על שלום ועל אהבה בין יהודים לערבים זה הכול חארטה. אני לא מאמינה בזה עכשיו. אף פעם לא יהיה שלום. שוויון צריך להיות שווה בשווה. מי שמדבר על שלום לא מבין שום דבר".
"אני לא אאמין בשלום עם יהודים כל עוד הם מדברים בצורה כזאת של כאילו זה העם המובחר", היא אומרת. "במגרשי כדורגל קוראים 'מוות לערבים'. אומרים את זה בכל מקום. הלכנו לבית אגרון לשמוע את מסקנות ועדת אור והאמהות השכולות של השאהידים עמדנו בחוץ ובא איתמר בן גביר ואמר לי: 'הלוואי והיו הורגים לך עוד ילדים'. ואני זוכרת שזה היה תוך ריאיון מצולם וכל עם ישראל ראה את זה. אם היה פלסטיני פה אומר 'מוות ליהודים' היו זורקים אותו לבית סוהר".
אולם ג'מילה לא מאבדת תקווה. "אנחנו מחפשים עתיד טוב יותר לילדים שלנו. אני רוצה שהתינוק של הבת שלי יהיו לו עתיד ושהיא לא תחייה בפחד", היא מבהירה. "כל עוד יש אנשים שמוחים וצועקים ונאבקים נגד המדיניות הזאת בכל דרך שישנה ואפשרית אז אני לא מאבדת תקווה".
"יש לי תקווה אבל היא לא קשורה לחברה היהודית והישראלית ולא לפוליטיקאים ולא לממשלה ולא למדינה וכל מה שהיא מסמלת", מצטרפת האחות סיואר. "התקווה שלי היא פה, היא הילדים שלי והילדים שלנו. היא קשורה לחברה שלי ולעם שלי ולכל מה שאנחנו מסוגלים לעשות כדי לחולל את השינוי".
סיואר מעידה כי "אפשר להגיד שהחוויה עיצבה את האידיאולוגיה שלי שגם השתנתה עם השנים. זה כעס שאני חווה כבר 20 שנה. חווה טינה, לא בטוחה שזו המילה הנכונה. חוסר אמון. מעדיפה לא לומר ייאוש. חלק מהכעס הוא כי גזלו ממני את הילדות שלי והנעורים שלי".
"אין לי כל כך הרבה זיכרונות מאסיל. מספר השנים שאני חיה בלעדיו כבר גדול ממספר השנים עד שנרצח. היינו אח ואחות. שיחקנו, רבנו. הוא היה בן 17 ואני בת 14. זה קרה לפני שהספקנו לצבור חוויות משותפות", היא מספרת. "הוא לא היה בחתונה של אחותי, הוא לא היה בחתונה שלי, הוא לא היה כשילדתי את הבן שלי. הוא לא היה פה כשעשינו הרבה דברים. על זה יש כעס".
אסיל מונצח באנדרטה בעראבה שמנציחה את זכרם של 54 תושבים שנהרגו מאז שנת 1936. האב חסן מדגיש כי "ההנצחה הכי נכונה היא להשאיר את הזיכרון שלהם חי מדור לדור. אלוהים נתן לנו כוח וגם שכל לשאת את כובד האחריות הזו, ולהרים ראש, ולהמשיך".
"ההנצחה של מי שרחוקים מהפוליטיקה זה בשבילי שווה יותר מהכול", מציינת האם. "חנין, בת אחותי, סיימה דוקטורט בבריטניה על ירושלים את העבודה הזו היא הקדישה לזכרו של אסיל. זה מרגש מאוד כי לוקח שנים לעבודה כזו ויש אבא ואימא ואחים ואחיות שאפשר היה להקדיש להם. עוד בחור משכם שהיה עם אסיל ב'זרעי שלום' הקדיש אף הוא לזכרו של אסיל את הדוקטורט שלו על 'העץ בעולם הערבי'. אני בטוחה שגם אחרי שאבו אסיל ואני נלך לעולמנו אז הדור הבא ימשיך וינציח אותו".
גם באוקטובר הזה, כמו בכל שנה, יגיעו כל בני המשפחה הביתה ויעלו לקברו של אסיל. "אני לא חושב שהשנה יהיה משהו מיוחד. גם הקורונה מפריעה באיזשהו מקום", אומר חסן. תקווה אחת הוא לא איבד: "אני מקווה שנוכל באיזשהו שלב לראות את הרוצחים נותנים את הדין על מעשיהם".