התשובה רק בקלפי: אלו החטאים הפוליטיים הגדולים של השנה החולפת

יום הכיפורים הוא זמן של חשבון נפש, התבוננות פנימית, כפרה ותשובה - מושגים שזרים בדרך כלל לעולם הפוליטי הציני והקר. "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר", קבעו חז"ל, ובטח לא בין פוליטיקאי לבוחריו.

בכל זאת, בשנה החולפת, נבחרי הציבור בישראל שברו שיאים בהפרת הבטחות. לא סביר לצפות שמי מהם יבקש סליחה - והתשובה, במקרה הזה, היא כנראה רק בקלפי.

אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן התחייב להחליף את ראש הממשלה בנימין נתניהו, במרץ האחרון הפר יו"ר כחול לבן בני גנץ את ההבטחה המרכזית שלו ליותר ממיליון ו-300 אלף בוחרים. הוא פירק את האלטרנטיבה השלטונית הכי רצינית שהייתה לגוש המרכז-שמאל לליכוד בעשור האחרון ופתח במו"מ קואליציוני כדי להצטרף לממשלה בראשות נתניהו.

לאנשי כחול לבן יש הרבה סיבות והנמקות לזניחת המילה שנתנו לבוחר, שבמהותן מתרצות שזו הייתה האפשרות הכי פחות גרועה מבין שלל אפשרויות גרועות: לדידם, לא הייתה אפשרות ריאלית להקמת ממשלת מיעוט, האלטרנטיבה הייתה בחירות רביעיות בעיצומה של מגפת הקורונה המשתוללת, ונוכחותם בממשלה בלמה את שאיפות הסיפוח והחרבת מערכת שלטון החוק של הימין. אם לשפוט לפי הצלילה של גנץ בסקרים, הבוחרים שלו מתקשים לסלוח.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח להגיע להישגים חסרי תקדים בשנת הבחירות האחרונה עם הבטחת בחירות מרכזית אחת לבוחרי גוש הימין: החלת ריבונות על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון ובקעת הירדן. הוא נסע לבקעת הירדן להכריז על כך שיחיל שם ריבונות, ונסע עד לוושינגטון כדי לשבח את "תכנית המאה" שתאפשר לו להחיל ריבונות על 70% משטחי הגדה המערבית. בסוף, נתניהו ויתר על הריבונות לטובת השלום: פחות מחצי שנה אחרי שהקים את ממשלתו החמישית, הוא הסכים להקפיא את כל תכניות הסיפוח עד להודעה חדשה לטובת ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין.

זה לא החטא היחיד של נתניהו מול בוחרי הימין: כדי לשמור על שלטונו, הוא ייסד את "בלוק הימין", ובמשך חודשים החתים את מפלגות הבלוק על הצהרות נאמנות שונות כאלה ואחרות. הבלוק עשה את שלו ומנע מגנץ כל אפשרות להקים ממשלה, אבל ברגע שעשה את שלו - גם סיים את תפקידו ההיסטורי. למרות כל הצהרות הנאמנות, נתניהו אפילו לא טרח להזמין את "ימינה" להצטרף לממשלה.

בוחרי מחנה "רק לא ביבי" ספגו מכה קשה עם כניסת כחול לבן לממשלת האחדות עם הליכוד, אבל מעמד הבכורה שמור לח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שהייתה הראשונה לטרפד את האפשרות להקים ממשלה בלי נתניהו. לוי-אבקסיס, שהתמודדה בשתי מערכות בחירות במפלגות שמאל, עם העבודה ואחר כך גם עם מרצ, לקחה את המנדט שלה וערקה לגוש הנגדי. היא הייתה הסדק הראשון ששבר את חומת החלומות על ממשלה בראשות גנץ.

בוחרי מרצ עדיין שפשפו את עיניהם בתדהמה מהעריקה הכואבת שלה, ואז גם ראשי מפלגת העבודה, עמיר פרץ ואיציק שמולי, בגדו בהבטחה המרכזית שלהם לבוחר. אותו פרץ שגילח את השפם כדי שיאמינו לו שהוא לא ימליך את נתניהו, אותו שמולי שהכשיל את הכניסה של אבי גבאי לממשלה באפריל 2019 כי סירב לשבת תחתיו, חברו יחד לכחול לבן והצטרפו לממשלה בראשות נתניהו.

לוי-אבקסיס הייתה אמנם הראשונה ליפול, אבל יועז הנדל וצביקה האוזר הם שגרמו להתמוטטות הסופית של האפשרות של גנץ להקים ממשלה בלי נתניהו. שני הח"כים הימניים של כחול לבן התנגדו להקמת ממשלה בעזרת הרשימה המשותפת, אפילו לא בהצבעה אחת, וטענו כי מדובר בהבטחת בחירות מפורשת שנתנו במהלך הקמפיין. האוזר והנדל הצטרפו והתמודדו במפלגה מהצד השני של המפה הפוליטית, שיש לה עיקרון מסדר אחד - לסיים את שלטון נתניהו, אבל ברגע האמת הם בלמו את גנץ ושיתקו בפועל את גוש המרכז-שמאל ואת האפשרות היחידה שהייתה לו להחליף את השלטון.

בשם האידיאולוגיה והקריאה לאחדות, הנדל והאוזר גם צפצפו על משה יעלון, יו"ר מפלגת תלם שהביא אותם מלכתחילה לכחול לבן, והקימו את מפלגת "דרך ארץ", שנכון לעכשיו לא עוברת את אחוז החסימה. הציבור, כך נראה, נוטה בינתיים להעניש את המורדים והעורקים: גם "גשר" של לוי-אבקסיס וגם מפלגת העבודה מצאו את עצמם בסיטואציה עגומה דומה בסקרים, כלומר - קרובים מאוד לשיעור תמיכה אפסי.

יו"ר ש"ס, אריה דרעי, היה השושבין העיקרי של הסכם הרוטציה בין נתניהו וגנץ. כבר בבחירות מועד ב', כשהליכוד וכחול לבן ניהלו משא ומתן על מתווה הנבצרות של הנשיא, הוא התחייב בפני גנץ שאם נתניהו לא יעמוד בהבטחה להעביר את ראשות הממשלה לגנץ, הוא ומפלגתו יעמדו לצדו במקרה שההסכם יופר. "אני נתתי את כל הערבויות שזה יתקיים", אמר בזמנו בחדשות 12. זה לא היה מספיק בשביל לחבר בין נתניהו וגנץ בדצמבר, אבל בבחירות מועד ג', המשיך לתווך נמרצות בין הצדדים והצליח לסייע בהקמת ממשלת האחדות.

כחול לבן שמו את מבטחם במילה של דרעי, אך תוך כמה חודשים גילו שזו מילה ריקה. במשבר התקציב האחרון, דרעי לא דרש מנתניהו למלא את ההסכם ולא הפעיל את כל כוחו כדי למנוע בחירות. והבטחת הערבות? נעלמה. "גנץ לא חתם איתי על שום הסכם", דרעי אמר בחודש שעבר, "ערבות זה לחתום ולהתחייב".

הקורונה המשתוללת גרמה לנתניהו וגנץ לוותר על ההבטחות שלהם לבוחרים ולהקים ממשלת חירום, שהייתה אמורה להילחם במגפה ולהיערך להתאוששות מנזקיה. אבל כבר מהרגע הראשון היא התנתקה מהמטרה: הממשלה הגדולה בתולדות ישראל סידרה תפקיד ולשכה ללא פחות מ-35 שרים, חלקם עם משרדים מומצאים, בזמן שמאות אלפי ישראלים נרשמים בלשכת האבטלה.

בחמשת החודשים שחלפו מאז הם התקוטטו על הסיפוח, התקציב ומערכת שלטון החוק - אבל הם לא הצליחו להשתלט על הקורונה, אלא רק לדרדר את מצבה של ישראל במורד דירוגי התחלואה והתמותה. ובעיקר, הממשלה נכשלה במשימתה הראשונה: העברת תקציב מדינה שיספק קצת יציבות ואופק לכלכלה ולמשק.