בתי כנסת מלאים בצל קרבות וגירוש עולים: בחזרה ליום הכיפור הראשון של ישראל

הקמת המדינה והמלחמה הקשה העניקו ליום הקדוש בשנת 1948 נופך חדש. ההרוגים בקרבות שהשתוללו ברחבי הארץ ליכדו בין חלקי העם, ולמרות המצב הכלכלי העגום, רבים נרתמו לעזור לאלפי יהודים שחלמו להגיע לישראל וגורשו למחנות ע"י הבריטים. "התפללנו בזעקה גדולה, זה היה מרגש"

בווידאו: שבויי מלחמת העצמאות חוזרים הביתה (צילום: ארכיון המדינה)

מטח של גשם שנמשך כרבע שעה שטף את רחובות תל אביב לפני כניסת יום כיפור, ב-12 באוקטובר 1948. הסופה הייתה מלווה גם ברוחות עזות. כמה שעות מאוחר יותר, בעיצומו של הצום, השתוללה סופת חול עזה במדבר בצפון ירדן. 673 השבויים הישראלים שהוחזקו במחנה השבויים אום אל-ג'ימאל שבמחוז מפראק, נאלצו להתמודד בשיאו של הצום עם סערה כמוה לא חוו עדיין.

סופות חול לא היו זרות להם, כמו גם תנאים של חום קיצוני ביום וקור בלילה. "אבל הפעם זו הייתה סופה נוראית", סיפר בשבוע שעבר יצחק קופ, מהשבויים במחנה. "זה התחיל כיום אופייני לסוף הקיץ והתחלת הסתיו, כשלפתע הגיעה סערה נוראית. היה מעין עמוד ענן גדול, צריפים ואוהלים עפו. זה יום כיפור שמלווה אותי כל השנים, יום כיפור מרגש במיוחד", סיפר קופ, אז בן 19, שנשבה אחרי שנפצע בקרבות בגוש עציון.

במחנה אל ג'ימאל בירדן הוחזקו מאות ישראלים שנפלו בשבי בעיר העתיקה בירושלים, בקרבות גוש עציון, רבדים, גזר, לטרון וארמון הנציב. בין השבויים היו גם עובדי תחנת הכוח בנהריים ועובדי חברת האשלג בים המלח.

673 ישראלים הוחזקו בשבי באום אל-ג'ימאל. המחנה בירדן (צילום: ראובן מילון, הארכיון הציוני)

גם במדינת ישראל, המדינה שנולדה רק חמישה חודשים קודם לכן, אותו יום כיפור קיבל צביון מיוחד. "יום כיפורים זה, הראשון במדינת ישראל, היה שונה בתכלית מכל ימי הכיפורים של שנים עברו", נכתב אז בעיתון "מעריב".

הקמת המדינה והמלחמה הקשה, העניקו נופך חדש ליום הקדוש. "שבת השבתון נתמלא תוכן חדש. 'שירה חדשה' נשמעה בפי הרבנים שעלו להטיף לצאן מרעיתם ובשעת 'כל נדרי' וכן בשעת 'יזכור' ניגרו מעיני אמהות דמעות חדשות, על סוג חדש של 'קורבן עולה' שאימהות מישראל מקריבות על מזבח של קדושי ישראל", נכתב. "ובבתי הכנסת נראו פנים חדשות שלא ראינון עשרות דורות במקדשי ישראל - את חיילי צבא ההגנה לישראל".

"זה יום כיפור שמלווה אותי כל השנים, יום כיפור מרגש במיוחד". קופ (צילום: עיריית ירושלים)

כשבגבולות עדיין השתוללו קרבות מכריעים, החלו מוסדות הממשל לקבוע כללים, חוקים ומסגרות שהיו עתידים לעצב את דמותה של המדינה ולנהל את מוסדותיה. לדוגמא, החלו הכנות למפקד אוכלוסין והציבור נקרא להכין תמונות לפוקדים שיגיעו לבתים. במקביל, מדי יום הגיעו עולים רבים לנמלי הארץ, כשרק יומיים לפני יום כיפור, ירדו מהאונייה בנמל חיפה 600 עולים.

בבית הנשיא חיים וייצמן ברחובות, נערכה באותו היום פגישה ראשונה של נשיא מועצת המדינה הזמנית עם ראש הממשלה, דוד בן גוריון. השניים דנו על סמכויותיו ושדה פעולתו של הנשיא. בתל אביב, הטיל באותו יום בית המשפט למניעת ספסרות קנסות על ארבעה חנוונים שלא הציגו מחירים על המצרכים בחנויות המכולת שלהם.

בית המשפט המחוזי בירושלים דן באותם ימים בתיק כבד בהרבה, כשהשופטים גזרו שבע שנות מאסר באשמת ריגול על הקצין הבריטי ווילאם סילבסטר. היה זה משפט הריגול הראשון בישראל, וכך גם הערעור שהגיש סילבסטר לבית המשפט העליון, וכן זיכויו מחמת הספק, שהיה מן הסתם זיכוי ראשון.

מעפילים מורדים לשבי בקפריסין (צילום: הסוכנות היהודית)

למרות שהתקופה הוגדרה כ"הפוגה" בין המדינות הלוחמות, ברחבי הארץ התנהלו כל העת קרבות, בעיקר בחזית הדרום, אך גם באיזור לטרון, בירושלים ובצפון.

בשלושה ימים בלבד שקדמו ליום כיפור נהרגו 21 ישראלים, חיילים ואזרחים, בהם חמש נשים. בין ההרוגות היתה לילה יוסף, בת 19 ששירתה בפלמ"ח. היא נהרגה יחד עם חברתה מרים אוסיה, בת 20, בהפגזה מצרית ליד קיבוץ דורות.

בעיתון מעריב נכתב אז שאביה הגיע לקיבוץ "באווירון מיוחד שממשלת ישראל העמידה עבורו" כדי להשתתף בלוויית בתו. האב השכול , ד"ר דוב יוסף, היה המושל הצבאי של ירושלים, ומתוקף תפקידו היה ממונה על ניהול החיים האזרחיים בעיר, שהייתה נתונה באותם ימים תחת מצור.

"הפרות הפוגה בנגב". עיתון מעריב ביום הכיפורים הראשון, 1948 (צילום: מעריב)

המזון והמים שהגיעו לעיר חולקו לתושבים במשורה, אך למרות המחסור והדלות, הצליח דוב יוסף לדאוג לתושבים, בחלוקה מאורגנת ושוויונית. חצי שנה מאוחר יותר, הוא מונה להיות שר האספקה והקיצוב, תפקיד שבמסגרתו היה ממונה על מדיניות הצנע.

למרות המצב הכלכלי הקשה ששרר במדינה, נרשמה התגייסות אזרחית נרחבת לתמוך באותם הימים ב-12 אלף העולים שגורשו על ידי הבריטים למחנה בקפריסין.

"הזדרזו בהזמנותיכם", קרא "הוועד למען גולי קפריסין" לתושבי המדינה. הוועד הכין חבילות "שי עידוד וברכה" לאלפי העולים שנמנע מהם לרדת בחופי ישראל. שוויה של כל חבילה היה לירה אחת והוא כלל ריבה, שוקולד, ממתקים, דגים, פירות וסיגריות.

נרשמה התגייסות נרחבת לתמיכה ב-12 אלף העולם שגורשו לקפריסין (צילום: עיתון דבר)
גורשו על ידי הבריטים. מחנה המעפילים בקפריסין (צילום: הארכיון הציוני)

התנאים במחנות בקפריסין, שכונו בישראל "מכלאות בווין" - על שם שר החוץ הבריטי דאז, שנוא נפשם של הישראלים - היו קשים. "הרעישו עולמות למעננו, הצילו אותנו", התחננו המעפילים במחנה, רובם ניצולי שואה, יוצאי פולין ורומניה.

במחנות המעצר היו שליחים שהגיעו מארץ ישראל עוד טרם הקמת המדינה. הם נשלחו על פי מפתח מפלגתי. משה מושקוביץ היה שליח תנועת הקיבוץ הדתי במחנות.

"הרעישו עולמות, הצילו אותנו" (צילום: מעריב)

שנים ספורות קודם לכן הקים עם חבריו את קיבוץ משואות יצחק בגוש עציון. בזמן שהיה באותה שליחות, נפל קיבוצו בידי הלגיון הירדני וחבריו נשלחו לשבי עם שאר תושבי גוש עציון.

אותו יום כיפור היה עבורו קשה מנשוא. "אחרי הכרזת העצמאות התחושה הייתה שהנה, הבריטים יתנו לעולים להגיע לביתם בישראל, אבל הם החליטו שלא לשחרר צעירים בטענה שהם שומרים על ניטרליות במלחמה שמשתוללת בישראל", סיפר. "זו הייתה גזירה קשה ומצב הרוח במחנות מעצר היה מאוד קשה".

"התפללנו על העוול הגדול שנעשה"

התקווה שהשבויים ישתחררו בחגי תשרי נגוזה גם היא. "האווירה הייתה קשה", נזכר מושקוביץ, אז בן 23. גם הוא עצמו, שנשלח לסייע ולתמוך, עבר ימים קשים. קיבוצו נחרב וחבריו נלקחו בשבי.

אשתו ובתו יצאו לפני הקרבות מהגוש לירושלים. משה, שנשלח לקפריסין לשלושה חודשים, התבקש להמשיך בשליחותו. בשלב כלשהו התאפשר לו להגיע לישראל ליומיים, אך השיירה בה עלה לירושלים הותקפה והוא נאלץ לשוב על עקבותיו, לחזור לקפריסין ולחכות עוד חודשים ארוכים עד לפגישה המיוחלת. שלושת חודשי השליחות הפכו ל-16 חודשים.

"ידעתי שהמצב בירושלים קשה מאוד, שיש מחסור כבד ודאגתי לאשתי ולבתי", סיפר. גם אשתו דאגה ולא ידעה מה ארע לו ומדוע לא הגיע לבקר.

את תפילות יום כיפור במחנה בקפריסין ב-1948, מושקוביץ זוכר היטב. "התפללנו בזעקה גדולה על העוול הגדול שנעשה. יש מדינה יהודית ואנחנו בקפריסין עם אלפי מעפילים שנמנע מהם להגיע למולדתם", העיד. "מצד שני הייתה גם תחושה שהנה, יש לנו מדינה יהודית ועוד מעט כולם יזכו להגיע אליה".

"הייתה תחושה שהנה, יש מדינה יהודית ובקרוב כולם יזכו להגיע אליה". מושקוביץ (צילום: ראובן קסטרו)

בישראל של אותם ימים ממש, החלו להתלבט איך תוגדר זהותה היהודית של המדינה. כוחן הפוליטי של המפלגות הדתיות היה קטן בראשית המדינה - רק 16 חברי הכנסת הראשונה ייצגו את המפלגות הדתיות.
חלק ניכר מקרב תנועת העבודה הגדיר עצמו חילוני לחלוטין, אם כי מצא ביטויים שונים לחיים יהודיים בארץ ישראל, תוך הבלטת הקשר אל הארץ, ואל עבודת האדמה ועונות השנה על פי תקופות חקלאיות.

כבר בשעות שקדמו להכרזת העצמאות, היה צורך למצוא פשרה בין דתיים לחילוניים. הדתיים ביקשו כי במגילת העצמאות יוזכר "אלוקי ישראל", בעוד נציגי מפ"ם התנגדו לכך. ההסכמה שגובשה הייתה כי ייכתב "מתוך ביטחון בצור ישראל".

אבל כבר בתחילת ימיה של המדינה היה ברור כי לא תמיד תימצא פשרה וכי המחלוקת על דמותה של המדינה ואורחות חייה יישארו לתמיד. זו גם הייתה הסיבה המרכזית לכך שלא חוקקה חוקה למדינה כבר בראשית ימיה.

מחנה עקורים בקפריסין, 1946 (צילום: הסוכנות היהודית)

שלושה סלעי מחלוקת מרכזיים בין דתיים לחילוניים היו מאז ימיה הראשונים של המדינה בסוגיות חינוך, שבת וכשרות.

המחנות הפוליטיים הגדירו גבולות של סטטוס-קוו שיאפשר לפעול למרות הפערים והמחלוקות. ההסכמות עמדו מראשית הדרך למבחן בשדה החינוך, בשאלת הכשרות ובעיקר במאבקים על שמירת השבת. לעומתם, אין עדויות רבות למחלוקות סביב יום כיפור בראשית שנותיה של המדינה.

ביום כיפור הראשון, היה זה אזרח זר שביקש היתר מיוחד שיאפשר לנהגו להסיעו באותו יום. מדובר היה בעיתונאי אמריקני שביקש לנסוע מירושלים לשפלה. נהגו הודיע כי לא יוכל לעשות זאת מטעמים דתיים. הכתב פנה לרבנות הראשית בבקשה כי תיתן לנהג היתר מיוחד לנסוע ביום כיפור, אך התשובה שקיבל הייתה כי לרבנות אין סמכות כזאת.

שער מחנה השבי בירדן (צילום: ראובן מילון, הארכיון הציוני)

עיתון "על המשמר", שייצג את הקו של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), מתח ביקורת על כך שחיילי צה"ל שלא צמו קיבלו כריכים יבשים. העיתון גם כתב על "תמיהה רבה ואי שביעות רצון בקרב הציבור הרחב על שתיקתו של 'קול ישראל' במשך 31 שעות. רבים ציינו שלא ייתכן כי תחנת השידור הממשלתית תשתוק בימים כאלה, וכי תושבי המדינה ייאלצו להיזון משידורי חדשות של תחנות אירופה, בעת שהם משתוקקים לשמוע דווקא על המתרחש בחזית ישראל".

בערים, בתי הכנסת היו מלאים. אולי הייתה זו שעת המלחמה שמלכדת בני אדם, או תחושת החגיגיות של יום כיפור ראשון בחיי המדינה. כתב "מעריב" שהיה ביפו דיווח על "קהל רב שעמד תחת החלונות (של בתי הכנסת, א.א.) בחצרות וברחוב".

בנוסף לכך, הוא ציין את השינוי שחל באורחות החיים בעיר בעקבות תוצאות המלחמה. "בשנים קודמות ירדו ליפו כל הסוררים ובעלי התאוות, שהלכו לשם למלאות את כרסם ממעדני העיר הערבית", נכתב. "הפעם יכלו אחינו התימנים להתמסר לתפילתם בשלווה ונחת ולא הצטרכו להתרגז למראה פושעי ישראל, היורדים ליפו לעבור עבירה".

"כריכים יבשים ניתנו לאלפי החיילים שלא רצו לצום" (צילום: על המשמר)

למרות המצב קשה בירושלים, רבים עלו אליה ביום כיפור ובתי הכנסת היו מלאים עד אפס מקום. בקשה של הקונסול הצרפתי לירדן בבקשה כי תותר תפילת עשרות יהודים בכותל המערבי, נדחתה. כמעט לכל אורך יום כיפור שרר שקט בירושלים. כמה פגזים שנורו הפרו את קדושת היום וגרמו לפציעות קלות של שני חיילים.

במושבה רחובות פשטה השמועה על בואו של הנשיא וייצמן לבית הכנסת הגדול. מאות נהרו למקום וחזו בו משוחח עם נערי המקהלה בתום התפילה. הנשיא הראשון התכבד בפתיחת ארון הקודש ועבר בין שני טורים ארוכים של מתפללים.

עוד בוואלה! NEWS

מסמך סודי: ידיעת הזהב על פתיחת מלחמת יום כיפור עוכבה במשך שעות

לכתבה המלאה

למרות האוכל המועט לפני הצום והתור הארוך למקלחת במחנה המעצר בקפריסין, מושקוביץ זוכר "תפילה ממש יפה ובעלי תפילה נהדרים". כעבור ארבעה חודשים, בפברואר, יצא אחרון המעפילים ממחנות המעצר והגיע למדינת ישראל.

בתחילת פברואר, החלו גם הירדנים לשחרר את שבויי מחנה אום אל ג'ימאל ששבו לישראל ובנו את יישוביהם מחדש, נושאים בליבם את אותו יום כיפור בשבי, "יום כיפור שבו התפילה יצאה מעומק הלב. תפילה שנשאנו בחיל ורעדה", נזכר קופ.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully