מכירים את האפליקציות שמודדות את זמן המסך והשימוש בנייד ובעיקר את השעות השרופות ברשתות החברתיות? אז אם הייתה אפליקציה לפילוח ולניתוח הזמן שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הקדיש בשבוע האחרון לשלל סוגיות בוערות, היא הייתה מזהה מילה אחת מנצחת: הפגנות. מיליוני אזרחים עומדים להיכנס לסגר, ממדי התחלואה הגיעו למספרים מבהילים, בתי החולים והצוותים הרפואיים על סף קריסה, ומאות אלפי מובטלים ועשרות אלפי עסקים עומדים להישאר ללא פרנסה.
מעל לכל המיליונים אלה, 15 אלף שהפגינו בסוף השבוע האחרון בבלפור הם שהעסיקו את נתניהו השבוע, להם הקדיש את מרב זמנו. שעות של דיונים בממשלה, במליאת הכנסת, ועדת חוקה ופורומים מצומצמים אחרים מאחורי הקלעים עסקו בשאלה אחת: איך להגביל את המחאה. נתניהו אומר שההפגנות מחזקות אותו, ועל כן לא באמת מפריעות לו, אבל כל מי שצפה בו השבוע אבחן שההיפך הוא הנכון: הן מעצבנות אותו, או לפחות את בני ביתו, ממש.
רק שאין כאן סתירה. ההפגנות יכולות לעצבן את יושבי הבית בבלפור ובה בעת לשרת אותם ככלי התמודדות עם הביקורת הגוברת על החידלון בניהול המגיפה. הקורונה היא האויב הכי גדול שניצב בפני נתניהו עד היום, אבל בשונה מהיריבים הפוליטיים והצוררים הגאו-פוליטיים שהתרגל להכניע בעשור האחרון, המגיפה הבריאותית והכלכלית לא מבחינה בין ימין לשמאל, והוא לא יכול לנצח אותה במשחקי מלים ותעלולי שיסוי והסתה.
לכן, נתניהו זקוק לאויב אחר: המפגינים בבלפור, האופוזיציה שתומכת בהם, כחול לבן והיועץ המשפטי לממשלה שמגנים בחרדת קודש על זכות המחאה - הם הדמון שבעזרתו הוא מצופף את השורות ששומר על הבייס העמוק. בעזרת המקהלה של מיקי זוהר, אסנת מארק ושלמה קרעי הוא הצליח למתג אותם כחוגגים במסיבת טבע שמאלנית הזויה, ולהפיץ תאוריות מפוקפקות עם חצאי עובדות על התפרצויות תחלואה והדבקה. בעזרת אריה דרעי הוא הצליח לייצר הקבלה ערכית בין התפילות וההפגנות, למרות שאין לה בסיס אפידימיולוגי, ובסיוע מירי רגב לחדד את הפילוג בין דוגלי שני הערכים, יהודים וישראלים.
שרים שהשתתפו בישיבות עם נתניהו בשבוע האחרון, מהליכוד וכחול לבן כאחד, מתארים את ההתעסקות שלו בהפגנות כלא פחות מ"אובססיה". "הפארסה הזו חייבת להיפסק", הכריז בישיבת קבינט הקורונה ביום שלישי. בלילה לאחר מכן כינס את הממשלה לישיבה לילית שבה הוחלט להתעלם מהמלצות הגורמים הרפואיים ואזהרות הפקידים הכלכליים המקצועיים שמתנגדים להטלת סגר כללי. בין לבין, הוא ניהל מאבק חורמה נגד צמרת כחול לבן, אבי ניסנקורן וגבי אשכנזי, שגיבו את עמדת היועמ"ש לפיה הממשלה אינה יכולה להגביל הפגנות נגד עצמה ושזו החלטה שצריכה להתקבל על ידי הגורמים המקצועיים רק במצבים קיצוניים וחריגים.
נתניהו היה מוכן לא לסגור את כל המשק, אבל בתנאי שלא יהיו הפגנות. כחול לבן לא הסכימו לאסור הפגנות אלא במצב קיצוני שבו סוגרים את כל המשק. מתוך המלכוד הפוליטי הזה הסגר ההרמטי נולד: מהרגע שגילה שהדרך הפוליטית החוקית היחידה לעצור את הנוהרים לבלפור היא על ידי שיתוק כמעט מוחלט של המשק, הפור נפל. אבל הפארסה ממש לא הופסקה, היא רק עברה מהממשלה לכנסת.
ביום חמישי לפנות בוקר הממשלה אישרה את הסגר ההרמטי, אבל רק 12 שעות אחר כך הועבר לכנסת הנוסח לשינוי חוק הקורונה שיאפשר לה להכריז על "מצב חירום מיוחד" ולהחריג את ההפגנות, וגם אז, היא לא סיימה עדיין את הוויכוחים על התקנות וההחרגות. תוך כדי הדיון הסוער והמרתוני בוועדת החוקה, שנמשך כל הלילה, הליכוד וכחול לבן המשיכו מאחורי הקלעים בקרבות ומאבקים על גבולות וגזרות הסגר. בזירה אחת, שר האוצר ישראל כץ ניסה - והצליח - לצמצם את הפגיעה במשק במיליארדי שקלים ולהרחיב את רשימת הענפים והעסקים המוחרגים. ובזירה אחרת, ניסנקורן ואיתן גינצבורג נאבקו בליכודניקים בוועדת חוקה שניסו לעשות מקצה שיפורים ולהחמיר את ההגבלות על ההפגנות גם אחרי שיוצאים מהסגר הכללי.
בבוקר, כשהתברר שאין שום סיכוי שלוחות הזמנים יספיקו לאישור החוק עד שעת כניסת הסגר לתוקף ושאיסור ההפגנות ייאלץ לחכות לשבוע הבא, נתניהו החל לקדם את האפשרות לעקוף את הכנסת ולאסור על ההפגנות בתקנות שעת חירום, למרות שההתנגדות של כחול לבן למהלך כזה ידועה מראש. בהודעה של הליכוד האשימו את האופוזיציה בסיכון חיי אדם ובעיכוב החוק עם 4,000 הסתייגויות ב"אובססיה לאפשר את פסטיבל ההפגנות", אבל דווקא הח"כים של הליכוד, קרעי ומארק, הם שעיכבו את הדיון בוועדת החוקה בשעות האחרונות ומנעו מהחוק לעבור.
בסופו של דבר, אחרי כל הרעש הפוליטי, התקשורתי והציבורי של השבוע האחרון, הממשלה לא הספיקה לסגור את המחאה בבלפור במועד, אבל בתוך כל הכאוס, נתניהו מצליח להסיט את תשומת הלב משאר מחדלי הקורונה המתגלגלים והחמורים, ולנתב את הסנטימנט השלילי על ההיסגרות בסגר לכיוון אשמים ואחראים אחרים - הדגלים השחורים, ניסנקורן ומנדלבליט, לפיד וליברמן, ובל נשכח את שאשא ביטון. כולם בסירה אחת. "אנחנו מעצבים את התודעה הציבורית כך שיהיה ברור מי יוצר את האנרכיה והורס את האפשרות שלנו לצאת מהמשבר הזה", אמר אחד ממקורביו השבוע.
קרבות ההפגנות השבוע גם הביאו לשיא את המתיחות בין הליכוד וכחול לבן, כאילו שלא חסרות צרות על שולחנה של הממשלה. ראש הממשלה החליפי בני גנץ, שהתקנא בביקורו המנותק של נתניהו בוושינגטון, הודיע לפני צאתו שהמחאה צריכה להמשיך להתקיים לפי החוק הקיים, אבל אז נסע והיה נוכח נעדר באירוע, וגילה שגם בפוליטיקה, כמו בצבא, אי אפשר לפקד על העניינים בשלט רחוק. "עצרו את הדיון חסר הפרופורציה בהפגנות מיד!", הוא אמר בשיחה שעשה מוושינגטון לחברי קבינט הקורונה ממפלגתו. ומשם עוד דיון ועוד התייעצות, השיח על ההפגנות רק התגבר.
ניסנקורן ואשכנזי הובילו קרבות בלימה בשטח, בשעות על גבי שעות של ויכוחים קולניים עם נתניהו, ונאלצו בסופו של דבר להסכים לשינוי חוק הקורונה ולהגבלת ההפגנות. העמדה המקורית של גנץ הפכה לעוד אמירה עקרונית שהייתה נכונה לשעתה. ובשום שלב הוא לא עצר את השיחות הקדחתניות והודיע לנתניהו שפשוט לא מדברים על זה יותר. הוא נגרר לתוך האובססיות של נתניהו ולא מצליח לייצר סדר יום אחר.
נתניהו טוען שעל אף שההפגנות מחזקות אותו מבחינה פוליטית, הוא פועל למנוע אותן מטעמים של בריאות הציבור. אבל במעשיו הוא רק מתדלק אותן ומנכיח את נחיצותן. אחרי המופעים המיותרים של ארוחת ערב החג בבלפור ומסיבת הביקיני הוורודה בכחול לבן, ארגוני המחאה זכו לרוח גבית קרה מהציבור, ועדיף היה שלא יתקיימו ולו רק בשביל הסולידריות וגיוס התמיכה. אבל זו קריאה שיכולה לבוא רק מבפנים. ברגע שנתניהו הוא זה שמנסה למנוע את ההפגנות בכל מחיר, הוא מוכיח את סוגיית ניגוד העניינים. לקראת כניסת השבת המארגנים הודיעו שיעמדו הפעם בהנחיות משרד הבריאות וכללי הריחוק החברתי. שיירת מכוניות תעלה מחר בערב לבלפור, באלפי גשרים וצמתים נוספים מתארגנים למחאה במרחק קילומטר מהבית, ובמרפסות בכל הארץ מתארגן אירוע שריקות בוז ממרפסות, שיכול להיות עוצמתי לא פחות מאלפי מפגינים בשטח. זה מעגל פוליטי של הדבקה: כשהוא רודף אחר ההפגנות, הוא מחזק אותן, וככל שהן גדלות - הן מחזקות אותו בחזרה.