דו"ח מיוחד

לג'ון אנדרטון (טום קרוז) היה כל מה שזכר לבן בוושינגטון של שנת 2054 יכול לאחל לעצמו. טוב, בעצם, כמעט הכל. חסרו לו שון, בנו בן השש שנחטף/נעלם באחר-צהריים מקולל אחד בבריכה ואשתו היפה, שיחד עם אובדן בנו עזבה גם היא. חסרה לו גם צלילות דעתו. כי ג'ון אנדרטון, ככה איך שאתם רואים אותו, מפקד משטרה שרירי וקל רגליים, צרך סמים בכמויות שאתם צורכים סרטים של סטיבן שפילברג. אבל לפחות היה לו את הג'וב הכי אחלה בחוף המזרחי של ארה"ב העתידנית.

כי ג'ון אנדרטון, ככה איך שאתם רואים אותו בתאורה האפלולית ובשוטים המרוככים של יאנוש קמינסקי – הצלם המיתולוגי – הוא מפקדה של יחידת משטרה ניסויית, PRE CRIME שמה. היחידה מתבססת על שלושה זומבים עם כישורים נבואיים שכלואים בתוך גיגית ענקית וחוזים מראש כל רצח שעלול להתבצע במחוז DC. ג'ון אנדרטון וחבורתו, מצויידים ביתרון המוחלט של ידיעת העתיד, מצליחים למנוע כל מעשה רצח, אפילו מחשבה על רצח, אפילו סתם התקף אמוק שיוביל לבסוף לרצח, והופכים את וושינגטון העתידנית למקום נקי מרוצחים, אבל ספוקי לאללה. כן, חברים, העתיד, לפי 'דו"ח מיוחד', עומד להיות בטוח מאוד. אבל קודר.

הכל נע על מי מנוחות בעולם המרוסק של אנדרטון, עד שסוכן פדארלי בשם דני וויטר נשלח להתחקות אחרי ביצועי היחידה כצעד מקדים לפני הפיכת הפיילוט המשטרתי לכלל ארצי. כאן מתחילים העניינים להסתבך. הסוכן הפדראלי מגלה עוינות לאנדרטון וגרוע מכל, החוזים צופים שאנדרטון, עם כל הוואספי שיק שלו, עתיד לרצוח אדם שמעולם לא פגש. אנדרטון מתחיל לרוץ ולרוץ ולרוץ. אין לו ברירה, ב'דו"ח מיוחד", כולם רצים, פושעים כחפים מפשע. הציד הופך לניצוד, המדביר לדבר שיש להדביר. ובתווך, הרבה אקשן מפורש ואפקטיבי, סצינות מרדף עתידניות עם מיטב הפעלולים והחידושים הויזואליים וחשוב מכל, ההומור השחור של ספילברג.

אבל 'דו"ח מיוחד' הוא לא סרט פעולה פשטני במובן שאינו XXX פוגש את אודיסיאה בחלל. ספילברג, במיטב המסורת של העיסוק הפשטני של בפילוסופיה, הופך את הסרט לדיון בגובה העיניים בסוגיות כגון חופש הבחירה, קביעת הגורל וההשגחה. האם גם בעולם בו הכל ידוע מראש, הרשות באמת נתונה? האם גורל הוא עניין אבסולוטי, או פתוח למשא ומתן? האם מותר לרתום אנשים לטובת הכלל תוך הפקעת חירותם? מהן הגבולות המוחלטים של המושגים 'צדק ו'מוסר'? אל חשש, לכל שאלה יש תשובה. אחרי הכל, אנחנו עוסקים בסטיבן ספילברג, הכוהן הגדול של האמיתות הקלות לניסוח.

'דו"ח מיוחד', גם אם לא יזכה למנת הכיבודים בטקס האוסקר הקרוב, הוא לבטח אחד הסרטים היחידים שיוותרו במאגר הזיכרון הקולנועי של ההיסטוריה משנת 2002. המפגש של טום קרוז, כוכב הקולנוע הגדול ביותר ואולי הסמל הגדול ביותר של הוליווד של שנות השמונים ואילך, ביחד עם סטיבן ספילברג, הבמאי החשוב ביותר של תקופה זו, הוא צומת שהקולנוע יסמן לעצמו לזכור ביומן האירועים. התוצאה, כצפוי, קצבית, מהנה, מאתגרת ובעיקר מאוד כיפית. ספילברג הוא לא קובריק ולא רידלי סקוט (שני קולנוענים אחרים שעבדו סיפורים קצרים של סופר המדע הבדיוני פיליפ ק.דיק לקולנוע). האופטימיות הבלתי נדלית שלו והאמונה ברוח האנושית, הופכים את ספילברג למנסח החשוב ביותר של הנוסחא ההוליוודית מאז פרנק קפרה.

'דו"ח מיוחד' הוא תענוג של ממש לאספני ה DVD. המארז המהודר בכריכת קרטון ממתג אותו כאייטם הכרחי בכל ספריית DVD עם יומרה. איכות הסאונד והתמונה מרקיעה שחקים, והגוון הכחול האפור של קמינסקי נראה נוגה ומהורהר אפילו יותר כשהוא נבל בתוך הפיקסלים של המסך 29 אינץ' שלי. הדיסק השני במארז, התוספות המיוחדות, הוא פינוק של ממש (אלוהים, אני נשמע כמו גיל חובב כשהוא ממליץ על מרנג לימון). הוא כולל את המייקינג אוף, ומעניק הזדמנות מרתקת לשמוע את ספילברג מספר בהתלהבות של ילד על הדרך שעבר מפנטזיה למימוש, כלומר לקולנוע, שגם הוא פנטזיה. מאלף, גם אם אתה לא דוסון לירי. היי, ואל תשכחו להיכנס לאטלייה של יצירת החלומות – הפרק על מאחורי הקלעים של הפעלולים המיוחדים. הראיונות עם קרוז ומאסטרו סטיבן מאכזבים במקצת, בגלל אויירת גיא פינס ששורה עליהם, אבל בסופו של DVD, 'ד"וח מיוחד', הוא חוויה שאתם חייבים לעצמכם. רוצו להשאיל או לרכוש. אתם יודעים, כולם רצים.