יאללה די!

לא יפה להתעלל בגוויות, אפילו בגוויות פוליטיות. אבל לפעמים צריך לפנות את הגוויה, כי הריח נהפך לבלתי נסבל. כך, יש לנהוג עתה עם שמעון פרס, שמזה כמה שנים מטיל בושה על עצמו, על תנועתו ועל דרכו. ואל תתנו להופעתו אמש בתשדירי התעמולה או לכותרות המנבאות ניצחון לשמאל בראשותו – אם יחליף את מצנע – לבלבל אתכם, שמעון פרס הוא מניה בטוחה בבורסת הכשלון.

טובים וחכמים ממני כבר הספידו את האיש, שקם לתחיה פעם אחר פעם והותיר את הפרשנים פעורי פה. אמנם מסוכן מאוד לבנות תקוות על סמך דבריהם של פואד בן אליעזר, דליה איציק ומתן וילנאי, אך אם הם יעמדו במלתם שלא להצטרף לממשלתו של אריאל שרון, יהיה זה גזר דין מוות לקריירה הפוליטית של פרס. מבחינת פרס ומבחינתנו, סופו הפוליטי יהיה הבשורה הטובה ביותר שיכולה להיות לניצחון המסתמן של שרון והימין בבחירות.

הטענה השכיחה כלפי פרס היא שהוא לוזר. קשה להתווכח אתה: מלבד אי יכולתו המוכחת להיבחר לראש ממשלה, הוא הפסיד רק בחמש שנים האחרונות את תפקיד נשיא המדינה, יו"ר הכנסת ונשיא מפלגת העבודה. ואולם לא זאת הסיבה שבגללה הוא צריך להסתלק מחיינו הציבוריים.

הסיבה שבגללה פרס צריך ללכת הביתה היא שמאז שנות ה-70, בכל צומת מרכזי שבו המדינה פנתה לכיוון הנכון, ליד ההגה ישב פרס. כך היה בפניה ימינה עם המתנחלים בסבסטיה בממשלת רבין הראשונה, וכך היה בפניה שמאלה עם ביילין באוסלו בממשלת רבין השניה. ההתנחלויות ואוסלו, למותר לציין, הן שתי הסיבות העיקריות שבגללן הגענו למצבנו העגום היום. ואם זה לא מספיק, אז פרס גם יצא נגד מתווה קלינטון שהוביל ברק, ריסק את השמאל במועמדות קש לקראת בחירות 2001, נתן לגיטימציה בינלאומית לערפאת, שימש כמשת"פ של שרון בממשלתו – ועשה את כל אלה למען השלום, כמובן.

הבעיה של פרס מתחילה במבנהו האישיותי: הוא פנטזיונר המשוכנע כי הפסיד בכל מערכות הבחירות בגלל זיופים; הוא תאב שררה שהגן בחירוף נפש על ממשלת האחדות בוועידת מפלגת העבודה, למחרת היום שבו טען בתוקף כי אינה מובילה לשום מקום; הוא רודף כבוד, שכמעט גרם לתקרית דיפלומטית מביכה בטקס החתימה על הסכם אוסלו, רק משום שרבין החליט שגם הוא נוסע.

עשרות שנים בפוליטיקה הישראלית שיכנעו את פרס שיש דין אחד לכולם ודין אחר לשמעון פרס. כך, למשל, ערב תבוסתו של ברק בבחירות 2001 מול שרון, הוא אמר בראיון לסי.אן.אן כי אם ברק יפסיד יהיה עליו להסיק מסקנות אישיות. ומדוע פרס עצמו לא הסיק מסקנות אישיות ב-77'? ב-81'? ב-84'? ב-88'? ב-96'? כי קוראים לו שמעון פרס, ולו מותר מה שלאחרים אסור.

עקיבא אלדר כתב בזמנו ב"הארץ" כי אצל פרס קיימת זהות מוחלטת בין מה שטוב לעולם, מה שטוב למדינה, מה שטוב למפלגת העבודה ומה שטוב לשמעון פרס. כך פרס רואה עצמו ככהן השלום במזרח התיכון, מה שאמור להועיל לעולם, למדינה, למפלגת העבודה ולפרס עצמו, שיוכל להניח בסלון ביתו עוד פסלון של פרס נובל.

כך למשל אפשר לראות את עמדתו של פרס בעניין יוזמת ההודנא של הנשיא משה קצב. אכן, מדובר ביוזמה סהרורית, שסיכוייה לשנות במשהו את המצב היו זעומים. ובכל זאת, פרס התנגד. מדוע? "אני לא בעד הפסקת אש לשנה, אני בעד הפסקת אש נצחית. זה לא שאנחנו נעשה הפסקת אש, ובעוד שנה נחזור לאש – זו שטות", הסביר אז פרס. הייתכן ששקט לשנה לא היה מספיק טוב לאיש, בתקופה שבה כל כמעט יום התפוצץ מחבל מתאבד בחוצות העיר? קשה להניח. הרבה יותר סביר שהתשובה נמצאת בתגובתו של יוסי שריד על הדברים: "שר החוץ מעוניין בהידברות, בתנאי שההידברות היא שלו – אך ורק שלו. מונופול על ההידברות".

אבל מה יצא מההידברות של פרס עד היום? לא הרבה. פרס האמין שעם הרבה חיינדלעך הוא יקנה את ערפאת, ויביא לנו מזרח תיכון חדש. גם השיחות שקיים עם בכירים פלסטינים, בליווי הבייביסיטר דני נוה, לא הועילו הרבה. אבל פרס, כמו אדם אחר שלא ידע לפרוש בזמן, אינו מצליח להגיע לסיפוק.

אל גור אמר באחרונה בראיון עיתונאי: "אישית יש לי מרץ, דחף ואמביציה לקמפיין נוסף. אך איני חושב שזה דבר שראוי ונכון לעשותו". פרס חושב אחרת. אם חס וחלילה בכירי העבודה יצטרפו לממשלת האחדות, הוא ימשיך להלך בינינו כחי-מת פוליטי. במקרה כזה, הוא ימשיך לעשות למען השלום – עם ביילין או עם שרון, במשרד החוץ או במשרד לפיתוח אזורי, עם ערפאת או נגדו. אף אחד מהמתקרנפים בעבודה לא יעז לומר לו את האמת: שמעון, למען השלום, תגיד יפה שלום.