מצנע - עוד טעות של העבודה

תשדירי הבחירות היוו בעבר מקור לשעשוע לאומי מסוים. הפעם, כמו שאר מערכת הבחירות, הם בעיקר מייגעים. ובכל זאת, שווה לשים לב לפחות לתשדירים של מפלגת העבודה.

הקמפיין של העבודה שואף למקד את מערכת הבחירות בשאילות של אמינות אישית ומלחמה בשחיתות. צריך להתעמק קצת בכלכלה (או אולי בתקשורת פוליטית) כדי להבין את הפסול בהלוואה בריבית שלקחה משפחת שרון במקביל למשכון ביתם, על-מנת להחזיר מיוזמתם תרומות שחרגו מהמותר, עוד לפני שנדרשו לעשות כן ומבלי ששאר המפלגות עשו כמותם. לעומת זאת, על-מנת לעמוד על חוסר אמינותו של מצנע נדרשת רק רמה עממית של חשבון פשוט ולוגיקה למתחילים.

מדי ערב מתחייב בפנינו יו"ר העבודה שאם יהיה ראש ממשלה (ישמרנו האל) יבצע הפרדה מהפלסטינים. ויחד עם זאת, הוא התחייב להתחיל את המו"מ באותה נקודה שבה נכשל ברק. ברק, מזכירים לנו בליכוד, הציע לערפאת להכניס עשרות אלפי פליטים פלסטינים לישראל, אך זה לא הספיק. אז מה יציע מצנע? ההגיון מחייב שהתקדמות מאותה נקודה, פירושה הצעה נדיבה יותר. כידוע לכל, ויתורים טריטוריאליים מפליגים מאלה שהציע ברק כמעט ואינם בנמצא, אלא אם כן מבקש מצנע להציע לערבים גם את חיפה. הצעה נדיבה יותר, במילים אחרות, פירושה בהכרח קליטת מספר רב יותר של פליטים פלסטינים בתחומי מדינת ישראל. אם ברק נכשל כשהציע קליטה של עשרות אלפים, מצנע יצטרך, במסגרת תוכנית ה"הפרדה" שלו, להציע כניסה של מאות אלפים. למה הדבר דומה? למי שמוסר לאשתו במסגרת הסכם גירושין מחצית מדירתם המשותפת, ובמקביל מזמין אותה ואת בני משפחתה להתגורר יחד עמו בחצי הדירה שנותרה ברשותו. אכן, תוכנית הפרדה למופת.

לפחות בנקודה אחת, אין ספק שתשדירי העבודה מדווחים נאמנה על כישוריו של מר מצנע: את זה "רק אתה יכול". מצנע לא מציע תוכנית הפרדה מהפלסטינים, ואפילו להפך. הוא מציע להציף את מדינת ישראל בפליטים תוך כניעה ללא תנאי לטרור.

לא נעים להגיד, אבל המפלגה היחידה שרומזת על הפרדה של ממש מהפלסטינים היא מפלגת האיחוד הלאומי. מי שתומך בדרכם, ראוי שיצביע עבורם. מי מאיתנו שמצוי משמאלם סבורים שנאלץ למצוא דרך לחיות עם ערביי הארץ, לפחות עם חלקם, בשטח המצומצם שממערב לירדן. לשם כך צריך מועמד שמחד לא יחמיץ שעת כושר (אם זו תתעורר) ולא בהכרח יתעקש על כל שעל, אך שמאידך ידע לעמוד על הסדר שיבטיח את האינטרסים הביטחוניים, התיישבותיים והיסטוריים-לאומיים של העם בישראל. מצנע, וודאי שאיננו מועמד כזה.

למעשה, עיקר מאמציו של מצנע בתשדירי הבחירות אינם מופנים לתוכנית ההפרדה כלל וכלל. בהעדר תוכנית מדינית מתקבלת על הדעת, פנו אנשיו לטקטיקת הכפשה. אך דווקא פרשת "שרון ובניו" חזרה אליהם, לפי כל הסקרים, כבומרנג. סיפורי ה"שחיתות" אודות הלוואה מדרום אפריקה, רק הזכירו לציבור את גיבור קרב לטרון ואת חבריו לנשק. ומה לעשות, שבמקום שחיתות של האב ובניו, מצא הציבור ערכי משפחה שכמעט עברו מן העולם המודרני: שרון, שרון ושרון, משפחה הדוקה ומאוחדת שבניה תומכים בכל דרך באביהם האלמן. עדותו של שרון האב כי חבריו הטובים ביותר הם עומרי וגלעד, מהווה תעודת יושר לשלושתם.

לבסוף, ה"הברקה" האולטימטיבית של קמפיין העבודה היא ללא ספק ההתנגדות הנחרצת של מצנע לממשלת אחדות לאומית, התנגדות שדוחפת את בוחריו אל זרועותיו של טומי לפיד ואת ממשלת שרון העתידית אל חיקו של אביגדור ליברמן. העובדה שמרבית הבוחרים, כמו גם רבים במפלגתו של מצנע עצמו, תומכים בממשלה רחבה, אינה מזיזה ליושב ראש העבודה. לעומתו, כמה בכירים במפלגת העבודה נראים מוטרדים עד מאד. על חברי העבודה שהתייצבו מאחורי מצנע במסיבת העיתונים בה הודיע על התנגדותו לאחדות, כתבה בסוף השבוע סימה קדמון שרובם "נראו כמי שהובאו לשם תחת איומי אקדח" (ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 17.1.2003). יאמרו מה שיאמרו בפומבי, אין ספק כי הם גילו כבר מזמן את מה שטוענת שדרנית הליכוד: "מצנע, עוד טעות של העבודה".