ההפגנות ומשבר הקורונה מוכיחים שישראל חייבת שיטה פוליטית חדשה

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות עלו שתי תופעות מוזרות: הראשונה, אף פוליטיקאי לא דיבר על הברור מאליו, על כך ששלוש מערכות בחירות רצופות ללא הכרעה, הן הוכחה מכרעת לכך ששיטת הבחירות הנוכחית כבר אינה עובדת יותר. התופעה המוזרה הנוספת היא, שמזה שנה ויותר, שני גושים פוליטיים המחזיקים בתפיסות עולם די דומות, עומדים זה מול זה ומנהלים מלחמת שמד פוליטית.

תופעות מוזרות אלה התגלגלו אל תוך משבר הקורונה ונתנו את אותותיהן במחאות הרבות והמתמשכות נגד הממשלה ונגד ה"מצב". הקריאה "רק לא נתניהו" הומרה ל"נתניהו אשם במצב", והדיון הפוליטי בישראל ממשיך להתחפר ברמה האישית. אולם אם ננטרל את הממד האישי, נישאר עם הסבר אחד - ההסבר המבני שמשום מה הפוליטיקאים נמנעים מלעסוק בו.

מדינת ישראל נתונה בסחרחורת של משבר היסטורי, אשר כטבעו של כל משבר היסטורי, מקורו בחוסר ההתאמה בין עולם המושגים למציאות המשתנה במהירות.

בשנת 1948 בצו השעה, הוקמה המדינה על יסודות זמניים תוך אלתור הסדרים שבין דת למדינה, בין הרשויות השונות ובין האזרח למדינה. בחלוף השנים "הולבשו" על המערכת השלטונית טלאים על גבי טלאים של פתרונות זמניים ושטחיים.

אולם לאחר יותר מ-70 שנה הפתרונות הזמניים כבר לא עובדים, והמערכת הפוליטית באשר היא כבר אינה מסוגלת לייצר פתרונות. תחת זאת, היא מרוכזת בפוליטיקה שבטית ואישית. כתוצאה מכך, בעיות העומק צפו במהלך מערכות הבחירות האחרונות במלוא העוצמה, ויחד עם משבר הקורונה, הביאו אותנו לסף מלחמת אזרחים.

משבר היסטורי זה מעמיד זה מול זה שני מחנות, שלא רק רעיונות של שמאל וימין מפרידים ביניהם. בפועל, המפה הפוליטית הישראלית מחולקת בין שני מחנות, המייצגים מבנים סוציולוגיים והיסטוריים. מחד, חסידי הסדר הישן (מה שנקרא שמאל-מרכז), המאורגנים במפלגות לא דמוקרטיות ומטיפים לדמוקרטיה דרך מושגים כמו חופש הביטוי, שלטון החוק וזכויות המיעוטים. אלה טוענים כי הדמוקרטיה הולכת להיהרס.

לאמיתו של דבר, בשביל ישראלים רבים מה שהולך להיהרס זו דמוקרטיה נכה. שכן, בעבור הערבים שלטון החוק הוא זה שדחק אותם מעבר לגדר הלגיטימיות, ובעבור המזרחים, מוסדות המשפט, האקדמיה והתקשורת הם אלה שפעלו באופן מבני כדי להניע את חייהם בתוך "אינרציה חברתית" אשר קברה את גורלם בשולי החברה.

מנגד, שוחרי הרס הסדר הישן (מה שנקרא ימין) מטיפים דמוקרטיה דרך "שלטון הרוב", וטוענים כי הדמוקרטיה הנכה פעלה לאורך כל השנים נגדם, וכי עתה, "רצון העם" מאפשר שינוי של כללי המשחק והפיכת הדמוקרטיה הנכה לדמוקרטיה עוד יותר נכה, דמוקרטיה שהיא נחלת כ-80% מהאזרחים.

משבר הקורונה, יחד עם תקנות שעת החירום שנולדו ממנו, ממוטטים לנגד עינינו את כלונסאות הקש עליהן היה מושתת מוסד המדינה הישראלית. כל אחד מהצדדים מתחפר עמוק יותר בתפיסת הדמוקרטיה הלקויה שלו, ואף צד עדיין לא מציע תכלול וסנכרון של שברי תפיסת הדמוקרטיה לסך מסגרת חשיבתית אחת, שאותה ניתן לנסח רק בחוקה.

המחאות הרבות הן הזדמנות היסטורית ליצירת שינוי פרדיגמטי. לשם כך, יש לנטוש את המחפורות של עולם המושגים הישן ולעבור מההתרכזות באשמה של מנהיג אחד להתמקדות בשיטה עצמה, שלא מאפשרת לנו לצלוח משבר זה.

זוהי שיטה פוליטית גרועה, המאפשרת לראש ממשלה אחד לשלוט זמן כה רב, ובחלק מהזמן אפילו תחת כתבי אישום; שיטה שהביאה לכך שקבוצות לחץ מעצבות את מדיניות הבריאות הציבורית; שיטה שיצרה מצב חברתי שבו מיליוני שכירים ועצמאים חיים על הקשקש, וכשבא משבר גדול כמו הקורונה, הם עפים ממסילת החיים הטובים ומתרסקים אל מלחמת הישרדות קיומית; שיטה שקברה את העתיד של דור המילניום; שיטה שהגבירה את הקיטוב והביאה אותנו אל ספה של מלחמת אזרחים.

עלינו להתחיל לדון בשאלות חדשות - איזה סדר פוליטי חדש אנו רוצים? איזו שיטת בחירות עשויה להבטיח את ייצוג האינטרסים האזרחיים שלנו? כיצד ניתן יהיה ליצור הסכמה לאומית בדבר כללי המשחק הפוליטיים?

המחאות המתגלגלות ברחובות הוכיחו שישראל היא חברה בריאה, הלכודה בגוף חולה. מוסד המדינה חולה, והוא זקוק לשינויים מבניים. הפעם, אקמול לא יעזור. הגיע הזמן לצאת בקריאה לשנות את השיטה ולהתחיל מחדש.

הכותב הוא פרופ' אבנר בן-זקן, חבר מועצה בתנועת "1948 - מתחילים מחדש"