כמעט שני עשורים מפרידים בין הכרזת המדינה למלחמת ששת הימים. במהלך מלחמת העצמאות איבדה מדינת ישראל הצעירה מקומות שהיו מיושבים קודם לכן ביהודים, כדוגמת העיר העתיקה וגוש עציון, וירדן השתלטה על שטחי הגדה המערבית המנדטוריים. 19 שנה לאחר מכן, במלחמת בזק, כבש צה"ל שטחים אלו והעבירם לשליטתה של ישראל.
במבט לאחור, ניתן לתהות מה התרחש בפרק זמן זה. מה התרחש במהלך השנים בהן שטחי יהודה ושומרון והעיר העתיקה נמצאו תחת שליטה ירדנית, מבחינת היחס הישראלי אליהם? האם השתמרו בתודעה או שמא נשכחו מקומות אלו מלב?
במאמר זה בחרנו להתמקד ברובד אחד של החברה הישראלית, ולבחון את יחסו של צבא העם לאזורים הנחקרים. הקבוצה העיקרית שבה ניתן למצוא דיון מתמיד ועקבי בשאלת יחסה של ישראל ליהודה ושומרון בשנים שבהן לא היו בידיה היא, מטבע הדברים, זו האחראית על בטחונה של המדינה.
בשורות אלו נעמוד על שתי שאלות מרכזיות. ראשית, נברר אם אמנם העריך הדרג הביטחוני כי שליטה ישראלית בגדה המערבית היא הכרחית לצורך שמירה על שלומה וביטחון תושביה, ואם כך - האם הנימוק הביטחוני היה היחיד שהביאו בחשבון, או שנלוותה אליו כמיהה אישית לארץ ישראל גדולה ורחבה, בגבולותיה ההיסטוריים או לפחות קרוב לכך? שאלה נוספת, שנדון בה על קצה המזלג, היא באיזו מידה הושפעו מנהיגי המדינה מעמדותיהם של העומדים בראש מערכת הביטחון.
לאורך השנים התבטאו רבות בכירי הצבא בשאיפתם להכללת שטחי יהודה ושומרון, או חלקים ממנה, בתחומי ישראל הריבונית. רובם אף מסכימים כי השפעת הדרג הצבאי על הדרג המדיני הייתה גדולה מן המצופה. עם זאת, טרם נעשה מחקר המרכז את כלל ההתבטאויות בנושא, המצייר תמונה נכוחה של הלך הרוח וגוזר ממנה מסקנות. מאמר זה מבקש לפתוח צוהר לנושא.
מי "אשם" באי-כיבושם של יהודה ושומרון במהלך מלחמת העצמאות?
משה דיין, ששימש במהלך השנים בשורה של תפקידים בכירים בצה"ל ובתחילת שנות ה-50 התמנה לעמוד בראשו, השמיע לא אחת את דעתו בדבר החשיבות שבשליטת ישראל על שטחי יהודה ושומרון. דיין ראה את קווי שביתת הנשק עם ירדן כשליליים מיסודם. לדבריו, קווי הגבול נוצרו באקראי ושיקפו את מצב הכוחות הצבאיים בחזיתות בתקופת מלחמת העצמאות. גבולות אלו הם פועל יוצא של כישלונות וניצחונות צבאיים ועל כן אין טעם להנציחם כגבולות הקבע של מדינת ישראל.
במרץ 1964 פרסם יומון "הבקר" - יומון בבעלות "הציונים הכלליים" שראה אור עד ל-1965 - ראיון שנערך עם חבר הכנסת דוד בן-גוריון, שבו אמר כי אילו עמד דיין בראש המטה הכללי של צה"ל במלחמת העצמאות, "ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר". דיין האמין ש"יכולים היינו לשחרר את כל הארץ בתקופת מלחמת העצמאות ולחסל אחת ולתמיד את האיום המתמיד עלינו".
דמות נוספת שמילאה חלק נכבד בגיבושה ובעיצובה התיאורטי והמעשי של תורת הביטחון הישראלית הייתה יגאל אלון. הוא הודח מן הצבא בראשית שנות ה-50, בין היתר בשל התבטאויותיו הפומביות בנושא הוויכוח על כיבוש יהודה ושומרון. הוא שאף להכליל את שטחי יהודה ושומרון בתחומי המדינה ולקבוע את הירדן כגבולה.
כעבור שנים כתב אלון: "שחרורה השלם של הארץ, לפחות בגבולותיה המנדטוריים, דבר שהיה בגדר יכולתו הריאלית של צה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור [...] היה משנה את מערך ההגנה הישראלית [...] מן הקצה אל הקצה. אלא שלרוע המזל, מחמת דיפלומטיה מערבית, עורמה ערבית וחולשת דעת יהודית, נשארה הארץ שסועה, ותקלה זו הייתה כפצע ממאיר בגופה של הארץ ורבה הסכנה בו".
הוא האשים את הממשלה ש"חלשה דעתה והיא לא התירה לצה"ל לשחרר את שארית ארץ ישראל המערבית". אלמלא כך, הדגיש, לא ניתן היה לעלות על הדעת לטעון כנגד זכותה של ישראל להישאר בעיר העתיקה, בחברון או בשכם. ארץ ישראל המערבית אינה ניתנת לחלוקה לשתי מדינות, פסק.
לסברתו של יגאל ידין, שניים "אשמים" בכך ש"גבולות מדינת ישראל אינם מעבר תחומיהם הנוכחיים": הן שיקולים מדיניים והן כתוצאה מכישלונות צבאיים של פעולות שמטרתן הייתה להרחיב את הגבולות.
מדברי הרמטכ"ל הראשון, יעקב דורי, משתמעת עמדה דומה לזו של ידין. הוא אינו שותף לדעה שניתן היה לכבוש את הארץ כולה בכוחות הדלים שעמדו לראשות המדינה הצעירה. אולם לדעתו ניתן היה למנוע כישלונות אלו, אילו היה הפיקוד העליון - הצבאי והמדיני - מאוחד ומלוכד יותר. את המפלות הקשות, ובעיקרן אובדן ירושלים העתיקה, הגדיר כ"בכייה לדורות".
הדילמה הישראלית
בשנות ה-50 התקיים עיסוק נרחב סביב שאלת הסטטוס קוו עם ירדן לעומת האופציה הפלסטינית. העיסוק בנושא לא הוגבל לדרג המדיני, וכלל גורמים בכירים בצה"ל. לאופציה של שמירת הסטטוס קוו עם ירדן היו שתי אלטרנטיבות: השתלטות על הארץ כולה, או השלמה עם רעיון הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
ההיסטוריון מאיר פעיל, קצין המבצעים של חטיבת "הנגב" באותם ימים, שלל מכל וכל את האופציה הפלסטינית, כיוון שמנהיגה היה חאג' אמין אל-חוסייני. להערכתו, שלטון זה היה אנטי יהודי במידה כה קיצונית עד שלא היה כל טעם אפילו לחלום על הידברות עמו. פעיל סבר כי טובתה של ישראל מחייבת חתירה למגעים עם הממשל בעבר הירדן.
אי-יציבותו של השלטון ההאשמי, הירצחו של עבדאללה והצורך של יורשו, המלך חוסיין, להוכיח לערבים את כשרותו הפטריוטית על חשבון האינטרסים של ישראל, הביאו לא פעם את מנהיגי ישראל לתהות אם המשטר ההאשמי עדיין משרת את צרכיה. דיין, אז אלוף פיקוד דרום, התבטא בדבר הצורך בפעולה יזומה לשינוי הסטטוס קוו הטריטוריאלי. אלון דרש שוב ושוב את קביעת גבולה המזרחי של ישראל על גדות הירדן.
במהלך שנות ה-50 עמדה ישראל פעם אחר פעם בפני סכנה של פלישה עיראקית לירדן. במבחן המציאות היא בחרה לוותר על האפשרות של השתלטות על עבר הירדן המערבי, ואף הביעה נכונות לסייע למשטר ההאשמי להתמודד עם אויביו. האופציה הירדנית הייתה הרע במיעוטו.
לישראל לא הייתה עמדה חד משמעית ליישוב שאלת הגבול עם ירדן וניתן לומר שהיא נעה בין הקצוות בהתאם להתרחשויות שבשטח. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהבעות הרצון לראות אזורים אלו - לפחות בחלקם - בידי ישראל. האמונה ששררה בצד הישראלי כי יציבות שלטונו של חוסיין הוא אינטרס ביטחוני והרע במיעוטו מבחינת ישראל, היא זו שמנעה מהם פעם אחר פעם לצאת למבצעי כיבוש שטחים בארצו.
מלחמת ששת הימים: מלחמת אין ברירה או הזדמנות לתיקון?
אחת השאלות שעמדה בפני ההנהגה המדינית והצבאית בישראל של טרום מלחמת ששת הימים הייתה לאיזו מן החזיתות להפנות את מאמץ הלחימה העיקרי. מן הבחינה התיאורטית מצרים היא זו שהתגרתה בישראל, ובנוסף היא הגדולה במדינות ערב ונאצר נשיאה הוא מנהיג הברית הערבית. אף על פי כן היו שסברו שיש לפעול דווקא מול החזית הירדנית, הן מהסיבה הביטחונית והן מסיבות אחרות, שיפורטו בהמשך.
עם פרוץ המלחמה אמר הרמטכ"ל, יצחק רבין: "לא אלמן ישראל, ניתן לקחת את הגדה ולבלום בדרום. אילו היה ביטחון שנצא מהקרב עם הגדה המערבית, גזרת רצועת עזה ומכה לחיל האוויר המצרי - דיינו". אף על פי כן, נדמה שסדר העדיפויות היה ברור לו: "גם אם ייפלו יישובים בגזרה הסורית, עדיף למנוע סכנה מהגדה המערבית. בכל מקרה, הדגש צריך להיות על מכה לצבא המצרי. [...] לכן תכנית כיבוש הגדה אל לה להסית אותנו מהעיקר".
גם כאשר הצטרף חוסיין למלחמה, לא מיהר הרמטכ"ל להורות על כיבוש. הוא סבר שדי בכך שצה"ל משמיד את חיל האוויר הירדני ואין צורך, נכון לאותו רגע, לכבוש שטחים בגדה המערבית.
כששאל ראש אג"ם, עזר ויצמן, את אלוף עמוס חורב מהו ציר הפריצה הטוב ביותר לסיני, השיב האחרון כי הפתרון לפתיחת המצרים הוא "שחרור ירושלים והגדה המערבית". זמן קצר לפני המלחמה הכריז ויצמן: "אנו בפני מלחמת שחרור שנייה על הישגיה ויש לתכנן היטב מחטפים בגזרת ירדן, גם אם לא נפתח מתקפה בזירה זו בשלב ראשון".
למסקנה דומה הגיע חיים נדל, ראש ענף מבצעים במטכ"ל, שטען כי "צריך לכבוש את הגדה המערבית, כי היא מדאיגה יותר מסיני". אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס סבר אף הוא כי החזית הירדנית היא החשובה ביותר, אך היה לו נימוק נוסף על הנימוק הביטחוני. "[...] ועיקר העיקרים לנו זכות היסטורית על יהודה ושומרון, ובזכותה, האמנתי, יינתן לנו להחזיק בהן".
אי-כיבוש ירושלים העתיקה היה כמו פצע ישן מבחינת נרקיס. כמעט שני עשורים הוא חלם עליה וניסה להבין במה שגה ב-1948, אז נכבשה ונותרה בידי הירדנים. עוזר ראש אג"ם, אלוף רחבעם זאבי, נזכר איך "שנים חלמנו ותכננו להשלים את מלחמת השחרור [...] החלום לשחרר את ארץ ישראל ליווה את כולנו בתכנונים תמיד, כולל רבין, למשל".
ואכן, כאשר נודע דבר כיבוש העיר העתיקה, חשף הרמטכ"ל בהתרגשות כי "הייתה זו גולת הכותרת של חיי. שנים חלמתי בסתר שיום אחד אמלא את התפקיד להחזיר את הכותל המערבי לעם היהודי [...] עתה התגשם החלום ולפתע פתאום תהיתי, מדוע דווקא בחלקי נפלה הזכות הזאת". בביוגרפיה שכתב על רבין טען יוסי גולדשטיין כי כיבוש הגדה וירושלים המזרחית היה סגירת מעגל מבחינתו של רבין.
ההיסטוריון אילן פפה מאמין כי כיבושי מלחמת ששת הימים, או כפי שהיא מכונה בפיו, מלחמת 1967, נועדו להשלים את מה שהוחל בו ב-1948: כיבוש ארץ ישראל כולה. פיקוד מרכז היה מצויד ב"מגירות מלאות" של תכניות כאלה. הגישה הרווחת היא כי עמדתם של אלופים אלו הייתה דעת מיעוט, וכי רובם סברו שיש להתמקד בגזרה המצרית. כמו כן, רווחת הדעה במחקר כי המלחמה לא נועדה לשפר גבולות, על אף שבפועל הורחבו גבולותיה של המדינה בשלוש חזיתות.
בבוקרו של 7 ביוני התעורר ראש הממשלה בשעה מוקדמת משיחת טלפון שקיבל ממנחם בגין. האחרון סיפר לו בהתרגשות כי שמע בחדשות השעה 04:00 בלילה של ה-BBC כי מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה החלטה על הפסקת אש שאמורה להיכנס לתוקפה בשעות הקרובות. אשכול התקשר במהירות לדיין, אשר הבטיח לו לפעול ללא דיחוי לכיבוש העיר העתיקה. ב-07:00 בבוקר התכנסה ישיבה בביתו של אשכול, במהלכה דיווח דיין לנוכחים כי על פי סיכום עם ראש הממשלה, הורה לחטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור לכבוש את העיר העתיקה. בנוסף לכך, עדכן בתכנית להשלמת כיבוש הגדה המערבית.
השאיפה הכמוסה
נראה כי פנייתו של השגריר האמריקני, הקורא בשם המלך חוסיין להפסקת אש, הייתה זו שהכריעה את הכף. היא שהחישה את ההחלטה להכניס את צה"ל למזרח ירושלים בטרם ייכנס לתוקף הסכם הפסקת האש. אם ההחלטה לכבוש את העיר העתיקה נבעה, כפי שנהוג לומר, מתוך הכרח של הגנה עצמית בעקבות הצטרפותה של ירדן למלחמה, מדוע נלחצה ההנהגה למהר ולכבוש את המקום עם השמע דבר הפסקת האש? הרי הפסקת האש עשויה הייתה לפתור את ישראל מלהשקיע כוחות בחזית הירדנית, ולהטביע את כל מרצה בחזית המצרית, כפי שתוכנן מראש.
התשובה לשאלה זו עשויה להוות חיזוק להרגשה כי ההצהרות בדבר אי-רצונה ואי-כוונתה של ישראל לכבוש את יהודה ושומרון או חלקים מתוכם, לא שיקפו את תקוותם האמיתית - והיא לשלוט בירושלים המזרחית, אם לא בגדה המערבית כולה. על אף שישראל לא התכוונה מראש לביצוע מהלך זה, אין ספק שהיא קפצה על המציאה. גם מוטי גולני רמז לכך שייתכן והייתה שאיפה כמוסה לשלטון ישראלי במקומות אלו. שאיפה שאין מעזים לדבר בה בימי שגרה, אלא רק בתקופת משבר, והיא באה לידי ביטוי במלחמת ששת הימים.
התחושה הנוצרת עם קריאת הדברים היא, כי עמדתו העיקרית של הדרג הבכיר בצה"ל תמכה בקביעת הירדן כגבולה המזרחי של ישראל, הן בשל השיקול הביטחוני והן מהשיקול ההיסטורי-נוסטלגי. תפיסה זו יצרה לא פעם חיכוך עם הדרג המדיני, שפסק באופן שונה מזה שביקשו האלופים במטכ"ל.
השליטה הפוליטית על הצבא היא מעוגניו של המשטר הדמוקרטי. אף על פי כן, נשמעת הטענה שצה"ל זכה לעוצמת יתר. במדינה דמוקרטית מתוקנת הדרג המדיני הוא הקובע את המהלכים ואילו הדרג הצבאי מבצע אותם. בישראל של שנות ה-50 וה-60 לא הייתה קיימת דיכוטומיה ברורה בין הדרגים, וניתן לראות לא פעם כיצד צה"ל השפיע ולעיתים אף כפה את עמדותיו על ההנהגה.
אולם, תהיה זו שגיאה לומר כי הצבא הוא שקבע את המהלכים המדיניים. הוא אמנם תכנן תכניות על אף שלא נדרש להן, והשמיע את קולו השונה גם כאשר לא התבקש לכך - אך בסופו של דבר נותרו התכניות במגירה. כך, צה"ל פעל לרוב בכפוף להוראות שקיבל מהדרג המדיני גם כאשר אלו היו שונות ממה שביקשו.
במידה של זהירות ניתן לקבוע, כי על אף שההחלטה הסופית לא הייתה נתונה לשיקול דעתם, השפיעו בכירי צה"ל השפעה רבה בקביעת המהלכים, כשאת שיאה של התופעה ניתן לראות בתוצאותיה של מלחמת ששת הימים. תחושה זו אינה פוחתת נוכח הטענה שתכנית המלחמה המקורית ב-1967 לא כללה את כיבושם של האזורים הנחקרים - שכן טבעה של תכנית מלחמה הוא הכרח ולא כמיהה. יתרה מזאת, תחושה זו אף גוברת, שכן היסחפותם של המפקדים וחייליהם לעבר כיבושם של אזורים שלא נכללו ביעד המקורי, מעידה כאלף עדים על רצונם האמיתי.
הסטייה מן התכנית המקורית נבעה באופן רשמי מהצטרפותן של ירדן וסוריה למלחמה. אולם ההתלהבות חוצת המגזרים, הנושבת מן התיאורים המדברים על שחרורם של העיר העתיקה, שכם וגוש עציון, מעידה שלא רק כורח המציאות הכתיב את מהלכי הצבא.
הכותבים הם ד"ר אלונה הורנשטיין, עמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל, ופרופ' יוסי גולדשטיין מאוניברסיטת אריאל
הגרסה המלאה של המאמר עתידה להתפרסם בגליון 11 של "ישראלים" - כתב עת לביכורי מחקר בלימודי ישראל, בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב