מאמן נגד קשקשים

בואו נעשה ניסוי קטן. כל אחד מאתנו ידמיין, ולו לכמה רגעים, שהוא אלי אוחנה.
לרובנו זה היה אומר בהכרח שיער יפה יותר, יכולת התבטאות רהוטה בטלוויזיה והכרה מעמיקה יותר של בלגיה ופורטוגל.

היה לנו יותר קור רוח ברחבה, היינו מסתכסכים עם שלמה שרף, אייל ברקוביץ' (עד גיל 70 נלכלך עליו), אסי דומב וקובי בן-גור. אבל היינו מתחבקים עם קשטן. היו מעקלים לאישה שלנו את הג'יפ, "המזרחי" בטדי היה סוגד לנו, היה לנו טור שבועי בעיתון מוביל והיינו משחקים עם אורי.

כולם היו חברים שלנו, ממודי בראון ועד אהוד אולמרט. הייתה לנו את ההרמה ההיא בגביע אירופה למחזיקות והשער ההוא מול אוסטרליה. היינו בוכים אחרי שסיני חרב לנו את האליפות, אבל אחרי כמה שנים היינו נישאים על כפיים בכיכר ציון.

היינו מצהירים בעיתון שמתאים לנו להיות שר החינוך. היינו נפגשים עם ביבי. היינו מתחילים לעשן על הקווים, אפילו טיפה להשמין. היינו מביאים את עטר, משחררים את עטר וכמעט לוקחים גביע בעונה הראשונה שלנו בתור מאמן.

היינו לוקחים את ההצעה של בני יהודה. בטח שהיינו לוקחים. גם במחיר של תרגיל מסריח לאיוניר היינו מביאים תקווה לשכונה. עם תחילת העונה היו באים עלינו הפסדים מרגיזים והיינו מאשימים בצדק את השופטים. והעיתונות היתה עושה לנו כבוד, שכן אנחנו משחקים פתוח ויצרתי.

היו לנו גם כמה תוצאות יפות, בכללן שתי תוצאות תיקו הירואיות מול בית"ר ומול הדאבליסטית. בכלל, מהגדולות אף פעם לא נפלנו. זה הקטנות שיש לנו בעיה איתן.

היינו נתקעים במקום העשירי, מתלוננים על חוסר מזל (למרות שעמוק בלב היינו יודעים שלמזלנו יש בליגה שתי נמושות שמשאירות אותנו מעל הקו האדום), על הרדיוסים, על התקציב ועל זה ש"כנראה שבני יהודה אוהבים להילחם בתחתית".

פתאום היינו מקבלים בומבה לפרצוף. 2:0 משפיל ומגוחך מול האסקופה הנדרסת של הליגה. בבית, בשכונה.

מה היינו עושים? היינו לוקחים אחריות? אני יודע שאתם רוצים להגיד כן, אבל אני מזכיר לכם - אתם אלי אוחנה.

אה, הבנתם. מה שבטוח זה שהיה לנו שיער יותר יפה.