הדברים שלעולם לא יתרחשו

ההצבעה בבחירות 2003 הולכת ימינה. סקרים מלמדים שרק על 8% מבוחרי ישראל השפיעה מסכת השחיתויות בליכוד וכי הסוגיה המרכזית היא הסוגיה הביטחונית – מדינית. למרביתינו יותר נמאס מערפאת ופחות נמאס מהמושחתים.

הגוש הימני עומד על 65 מנדטים, פלוס-מינוס שני אחוזים, ומעולם הם לא היו בטוחים יותר, שאם רק נרביץ חזק יותר – "הערבים יבינו". מנטרת הימין הזו – הערבים מבינים רק כוח - קיימת מאז שנות השלושים של המאה הקודמת. שום דבר אחר לא נשמע משום דובר ימני.

שרון עומד כבר שנתיים בראש מאמץ ישראלי אדיר להכריע את המלחמה בטרור הפלסטינאי באמצעים צבאיים. לא ניתן לדעת באיזה מצב היינו נמצאים אלמלא אותן הפעולות שביצע. אפשר רק לומר שלמרות הכל – מצבנו בלתי נסבל. למעלה מ – 700 ישראליים נרצחו או נפלו בפעולות טרור. האמת חייבת להיאמר: זהו כישלון נוראי ומצלצל.

דווקא השמאל הפיק לקחים. עובדה. כשמנהיג מפלגת העבודה אומר נסיגה חד צדדית מהשטחים הכבושים, זה שינוי רדיקלי ביחס לעמדות שקדמו לאינתיפדה הזו. זה לא מזרח תיכון חדש וזה לא "פרחים בקנה ובנות בצריח". כשעמוס עוז ומאיר שלו, אבירי השמאל, מדברים על הסדר שאיננו גילוי של ידידות, לא שלום של אמיצים ולא שלום של אוהבים אלא הסדר של מי שאין להם ברירה אחרת – זה התפכחות והשתחררות ממאוויי נפש. ואף על פי כן, אני מתערב אתכם שאזכה פה לתגובות של השמאל עיוור והשמאל לא למד דבר.

אנחנו בישורת האחרונה של המרוץ ומצנע כבר לעולם לא ימריא. הרוסים, הדתיים והמזרחיים הולכים לליכוד. איך כתב יואל מרקוס בשישי האחרון – "על כל זקן אוהב גפילטע פיש שמת נולדים שני תינוקות אוהבי חומוס". הוא הגון מדי, מצנע, כן מדי וברור מדי במדינה שאזרחיה שוחים בתוך ביצה של עמימות, מבוכה וקיהיון.

הוא מדבר על היפרדות מהפלשתינאים, על הקמת גדר ועל ניסיון לחידוש מו"מ. אין היום רעיונות יצירתיים זולת אלה. אילו ביטא את אותם הרעיונות שרון – הייתה בהם תמיכה גלויה מקיר לקיר והיינו משתכנעים בנחיצותם. אלא שהימין ושרון אינם מוכנים להכריע את הסכסוך בהיפרדות אמיתית, הכרוכה בפינוי התנחלויות. במהלך 22 חודשי שלטון ניווט שרון את דרכו בלי תוכנית, חי מיום ליום, מפיגוע לפיגוע ומתגמול לתגמול. וזה בימים שנתניהו רוב הזמן בארה"ב, עם ממשלת אחדות ועם שרים כנועים. מאיפה האמונה הזו שבקדנציה שנייה דברים יראו אחרת. מה עוד צריך לקרות פה בשביל שפינקלשטיין יפסיק לעבוד על כולנו. שרון איננו חתול בשק, היא איננו "יונה" והוא לעולם לא הפסיק להיות אריק. הוא לוחם אמיץ, איש עתיר זכויות, אוהב ישראל אך פה גם באה הנקודה האדומה המציינת סוף משפט. לא הוא האיש שיחלץ את ישראל משני המשברים הקשים השזורים זה בזה – המשבר הכלכלי והמשבר הביטחוני.

הבוחר הישראלי איננו מטומטם. הוא רואה את המצב, חש אותו ובטוח שגם שואל את השאלות הנכונות. אלא מה, עם זקן כמו של מצנע אתה יכול להיות ראש עיר. אולי גם ח"כ. אבל לעולם לא ראש ממשלה. העצוב במקרה של מתמודד ישר, רהוט ושורשי שכמותו הוא שביום שיגלח את זקנו כבר איש לא יזהה אותו.