ניצלתי מהפיגוע בבית הכנסת בהאלה. שנה לאחר מכן עמדתי מול המחבל

  • גרמניה
הרבּה רבּקה בליידי, JTA
בווידאו: משפט המחבל מהפיגוע ביום כיפור בגרמניה (צילום: רויטרס, עריכה ניר חן)

מעברו השני של החדר ישב איש, רוצח, שניסה להרוג אותי ו-51 מתפללים נוספים בבית הכנסת בהאלה ביום הכיפורים שעבר. בתשובותיו לשאלות השופט, השמיע במצח נחושה דברי שנאה מן הנוראים ביותר, ללא שום סימן של חרטה או בושה על הבוז הגלוי והדברים האכזריים שביטא כלפי מוסלמים ויהודים, אנשים ממוצא ערבי וטורקי, שחורים, נשים - ואפילו לבנים אחרים שאינם תומכים בדעותיו.

חילופי הדברים בין השופט לבין המפגע, ביום הראשון למשפט, נמשכו יותר לשלוש שעות. כקורבן לנסיון הרצח של האיש הזה, הרגע הילך עליי אימים. הוא שאב ממני את כל כוחותיי. ובכל זאת, במקום להרגיש כעס, עצב או פחד כששמעתי את דבריו הנוראים, ישבתי שם בתחושת הקלה ואפילו העצמה.

אותו האיש הוכיח בבית המשפט, בדיון בדלתיים פתוחות, שהוא בדיוק מי שחשבנו שהוא. אפילו על דוכן הנאשמים הוא דבק באמונותיו ובנחישותו לפעול לפיהן. איש זה הוכרז על ידי פסיכיאטרים ככשיר פסיכולוגית לעמוד למשפט; דבריו לא נבעו מחוסר שפיות או מהזיות. יש לאיש הזה השקפת עולם שהורגת בני אדם. והוא אינו היחיד.

החלטתי להצטרף לתובעים במשפט כדי למלא את תפקידי במאבק נגד קיצוניות ימנית, להציף אל פני השטח בעיות המחייבות שינוי שיטתי וגם כדי לתבוע סוג של צדק אישי. אני נכדתם של ארבעה ניצולי שואה. בעיני שניים מהם, שחיים עדיין במדינת האם שלי, ניו יורק, שלא לדבר על שאר המשפחה הקרובה והמורחבת שלי, הבחירה שלי לגור בגרמניה היא מורכבת.

אני נמצאת כאן כדי לעזור לחזק את הקהילה היהודית בגרמניה. במסגרת עבודתי כרבה וכמארגנת קהילתית בארגון הלל בגרמניה אני מתמקדת בעבודה עם סטודנטים וצעירים. אני נמצאת כאן גם כדי להיות קרובה יותר להיסטוריה האישית שלי ולמציאות הרגשית של הנס שאפשר את קיומי. בברלין, אי אפשר להתעלם מן ההיסטוריה. כל כניסה לבית כנסת היא מעשה של התרסה; אנחנו כאן, ממשיכים, למרות הכול. שלא כמו רבים מבני גילי היהודים שגדלו בניו יורק, אני מרגישה שהמנטליות הזו טבעית לי. כאן זו הנורמה.

מזה זמן רב חשבתי שהמושג "קיום ניסי" הוא משהו שפשוט ירשתי מהסבים והסבתות שלי. הטראומה שלהם, כך למדתי, תחזור על עצמה בחיי שלי בדרכים לא צפויות במהלך שנות נעוריי והתבגרותי. עבדתי קשה כדי להרדים את הטראומה, באמצעות צעדים אישיים כמו כתיבה וטיפול. רציתי לשכנע את מוחי וגופי שזה היה העבר - שבאמת, השואה כבר לא כאן.

מה שחוויתי בהאלה שינה הכל.

עוד בוואלה! NEWS

המחבל מיום כיפור בפתח משפטו בגרמניה: "היהודים - סכנה לגזע הלבן"

לכתבה המלאה

ב-9 באוקטובר 2019 הפכתי לקורבן ישיר של אנטישמיות, של לאומנות ימנית, של אלימות המונעת מאמונה בעליונות הגזע הלבן. בפעם הראשונה בחיי חוויתי את ההרגשה שאני עומדת לאבד את חיי, את חיי בתי ואת חייהם של חברי קהילה יקרים ללבי. חוויתי את תחושת האחריות לחיים או למוות שמתלווה לבחירה לעשות את המעשה המתריס, לכאורה, של כניסה אל בית הכנסת.

אך בניגוד לסבים ולסבתות שלי, לי יש את היכולת להתנגד. אני יכולה לקרוא לפשעיו בשם ולהשמיע אותם בבית משפט גרמני. לחבר אותם להיסטוריה האפלה של הארץ הזו שאפשרה את התפשטותה של אותה אידיאולוגיה שקטלה את משפחתי. לעמוד זקופה כיהודיה, כדור שלישי לניצולים שהפכה לניצולה בעצמה, ולהפוך את רגע האימה הזה להזדמנות לתקן אינספור רגעי עוולה.

האומה הגרמנית טוענת שלמדה משגיאותיה, ובדרכים רבות אכן עשתה זאת. אני מאמינה בעתיד היהודי בארץ הזו. אבל כדי שיהיה עתיד יהודי איתן ומועצם, גרמניה חייבת לבטא סולידריות עמוקה יותר ולנקוט צעדים קונקרטיות יותר. עליה ללכת בעקבות הקולות המועצמים, כמו קולה של אנה סטַרוֹסֶלסקי, נשיאת איגוד הסטודנטים היהודיים של גרמניה, שאמרה בעצרת הזדהות ב-21 ביולי: "אני נולדתי וגדלתי כאן, ובכל זאת אתם תמיד מטיחים בפניי 'אַת האחר'!".

כיום, חלק ניכר מעבודתנו בארגון הלל ומעבר לו הוא להראות כיצד אנו, כיהודים, יכולים לעצב את הנרטיב שלנו - ומעבר לכך, איך עלינו לגרום לממשלותינו לפעול בהתאם לנרטיב הזה.

לגדול בתחושה שעלייך להסתיר את זהותך, לחשוש מאלימות מצד תלמידים אחרים בבית ספרך, לצפות שיתייחסו אלייך מתוך דעה קדומה ואפילו באלימות לאורך כל חייך - זו אינה דרך חיים שיש בה ביטחון. פוליטיקאים, רשויות אכיפת החוק וכל מי שאמון על הצדק, חייבים לשאול את עצמם: כיצד נוכל לעקור משורש את הדעה הקדומה הזו? איך ניתן להראות שאנחנו מחוייבים למלחמה באנטישמיות לא רק כמס שפתיים ובדיעבד, אלא גם להילחם בדעות הקדומות המושרשות שהיא יונקת מהן?

ויחד עם זאת, הסיפור היהודי הוא לא רק סיפור על אנטישמיות; הוא סיפור על יותר מאשר "קיום ניסי". כאן, ובכל העולם, יהודים כמיעוט נמצאים בסוג של תהליך התבגרות, שבו אנו מוצאים את עצמנו מקבלים יותר זכויות יתר מאשר בעבר. מה נוכל לשאוב מן ההיסטוריה שלנו כדי לבנות עולם צודק יותר? איך נוכל להשתמש בהבנה הברורה שרכשנו בגלל עברנו - במיוחד סביב אידיאולוגיה קטלנית שכזו - כדי ללמוד ממנה בהווה, תוך פעולה לא רק למעננו אלא למען אחרים שנמצאים כיום תחת איום?

יום אחד בבית המשפט בגרמניה הזכיר לי את ההזדמנות שיש לנו, במסגרת הקהילה היהודית ומחוצה לה, להתחייב מחדש לאחריות המוסרית שלנו לעולם.

הרבה רבקה בליידי היא מנכ"לית ארגון הלל בגרמניה ומייסדת שותפה של Base Berlin, יוזמה של ארגון הלל הבינלאומי בתמיכת קרן ג'נסיס, קרנות אירופיות ותורמים פרטיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully