על הנשים הפלסטיניות לקחת את עתידן בידיהן

(בווידאו: אבו מאזן האריך את מצב החירום למאבק בקורונה)

במסיבת העיתונאים תפסה תשובתו של יועץ ראש הממשלה הפלסטיני לעניינים אסטרטגיים, ד"ר אחמד עזם, את תשומת לבי. היה זה בזמן שהשיב לשאלות על תוכנית הסיפוח ועל השחיתות ברשות הפלסטינית. הוא אמר שלדעתו כמה מהשאלות הועלו רק כדי להטריד ולהסיט את הדיון מהעיקר לסוגיות צדדיות. בתוך אותן סוגיות צדדיות הוא כלל סוגיות של מגדר, שוויון בין גברים לנשים ואלימות במשפחה.

אני מסכימה עם טענתו של ד"ר עזם כי יש מגוון של סיבות, גלויות ונסתרות, להעלאת סוגיות כמו מעמד האישה שאינן נמצאות על סדר היום הפלסטיני. אני מסכימה עם כך, אך אינני חושבת שיש לשלול אוטומטית את הרלוונטיות של שאלות אלו הנוגעות לענייני הפנים הפלסטיניים. לכן אין לבטל במחי יד שאלות העוסקות באופן שבו מטפלת הממשלה בסוגיות אלה.

אני גם לא מסכימה עם ההפרדה המלאכותית שנעשית בין סוגיות לאומיות לסוגיות חברתיות ולאינטרסים חברתיים. עלינו להסכים שחיזוק החברה הפלסטינית הוא חלק בלתי נפרד מהתמודדות הפלסטינים עם תוכנית הסיפוח וחיזוק אחיזתנו באדמותינו. אסור לנו להמתין להישגים לאומיים־מדיניים כדי להתחיל ולטפל בחברה שלנו; אסור לנו להמתין עד שנשיג עצמאות כדי להתחיל לחוקק חוקים, לחזק את החברה האזרחית ולהסדיר את האמנה החברתית שבין האזרחים למדינה. למעשה, ההפך הוא הנכון: אין ספק שאישה חזקה שמוגנת מתוקף החוק תשתתף במאבק הלאומי, למשל למען החירות ונגד הכיבוש, להבדיל מאישה שמודרת מהחברה ולא לוקחת חלק בענייניה.

בבואנו לדבר על שוויון מגדרי, אנחנו חייבים להביט נכוחה. רוב הפעילוֹת הפמיניסטיות הפלסטיניות מאמינות כי הממשלה נסוגה מהתחייבויותיה כלפי נשים, וכי ההתייחסות לנושאים אלה אינה נעשית מנקודת מבט עניינית ועקרונית, אלא בעיקר בהקשר נקודתי. אמנם ניתן למצוא ביסודות האג'נדה החברתית הפלסטינית רעיונות לקידום השוויון, לטיפוח הנוער ולשמירה על הסביבה כדי להלום הסכמים בין־לאומיים שפלסטין הצטרפה אליהם. אך שוויון מגדרי לא מקודם בפועל באמתלות טכניות שונות ומשונות.

ברי לכל בר דעת הרואה את הטרגדיה בשטח כי הממשלה הפלסטינית נסוגה מתוכניותיה לחוקק חוקים הנוגעים לשיפור מעמד הנשים. היא נסוגה מחקיקה של חוקים שחשיבותם הוכחה לאור הנתונים שהממשלה עצמה הציגה ולאור המצב שבו נתונה החברה הפלסטינית; חברה שקיימים בה פילוגים, מחלוקות, אלימות ושנאה, שלא מחייבים רק חקיקת חוקים להגנת המשפחה מפני אלימות, אלא גם עדכון של חוק העונשין והסדרת המעמד האישי.

הרתיעה מחקיקת חוקים כאלה - שבמרכזם מקומן של הנשים בחברה הפלסטינית - מראה שלא זו בלבד שהרשות חסרת סמכויות על אדמתה, אלא שלתפיסת הרשות אין לה אחריות לעיגון מקומה הראוי וההוגן של האישה הפלסטינית בחברה הפלסטינית. יש לדבר ראיות בשפע, ומספיק רק להציץ ברשתות החברתיות ובהתקפות על נשים, כמו גם בגופי תקשורת ובאזרחים התומכים בזכויות נשים, כדי להבין עד כמה פשטה הרעה החולה הזאת בקרבנו.

זהו מצבנו. סוגיית מעמד האישה נוחלת אכזבות חוזרות ונשנות מידי ממשלה הרואה בסוגיה זו עניין מטריד ותו לא. מאמצי הגישור על הפערים בין עמדת הממשלה לתנועות זכויות אדם, כמו גם לתנועה הפמיניסטית, עדיין נמשכים, אך העמדה ההססנית, הניטרלית והשקטה של ממשלה, שמסרבת לקחת אחריות אל מול התקפות הגורמים הדתיים, מעבירה שוב ושוב את המסר שהממשלה נסוגה מאחריותה לציבור הנשים ולמקומן בחברה. במקום זאת, היא העבירה את האחריות לנשים אל הדתיים הקיצוניים ולמוקדי כוח מסורתיים. איך שלא נסתכל על זה, הממשלה פשוט נסוגה מהצהרת העצמאות שלה משנת 1988, המבטיחה שוויון זכויות לנשים.

והשאלה היא מה ניתן לעשות. לדידי, על רקע הכישלון של הרשות הפלסטינית והתנערותה מאחריות יש לפנות לערכאות שיפוטיות. עלינו לעבור מעמדה פסיבית של ציפייה והימור על ההיגיון שיופנם על ידי מקבלי ההחלטות לעמדה אקטיבית ואמיצה. עלינו לבחור להגן על עצמנו באמצעות החוק, להרים את קולנו ולהביא את הבריונים שפועלים נגדנו לבית המשפט. אותם בריונים הביאו את רמת הדיון בנושא לשפל, לרבות גידופים, המצאות והאשמות שווא. הפמיניסטיות הפלסטיניות יעקרו את הקוצים האלה מדרכן. והן יעשו זאת כשידיהן חופשיות, וכשהן נאמנות לשלטון החוק.

רימא כתאנה נזאל היא פוליטיקאית וחברה במועצה הלאומית הפלסטינית. המאמר המלא התפרסם ביומון הפלסטיני "אל־איאם" הרואה אור ברמאללה. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. מערבית: תאמר סעיד