לפני שלוש שנים, האדמה בצרפת רעדה: לראשונה אי פעם, מועמד שאינו מטעם אחת מפלגות השלטון המסורתיות ניצח את הבחירות לנשיאות. בנוסף לכך, מדובר היה בעמנואל מקרון, פוליטיקאי צעיר יחסית שהיה אלמוני מוחלט בתחילת העשור הקודם.
מעט לאחר שכבש את ארמון האליזה, רשם מקרון הישג חסר תקדים נוסף: La Republique En Marche ("קדימה", בתרגום חופשי) המפלגה שהקים מאחוריו יש מאין, זכתה לרוב מוחלט באסיפה הלאומית. זו היתה מפלגת מרכז, נטולת מטענים היסטוריים וגמישה מבחינה אידיאולוגית. השאיפה של הנשיא הנבחר היתה למחוק באמצעותה את החלוקה המסורתית בין שמאל וימין, ולהציב אותה כאחד משני הכוחות היחידים בצרפת, כשהיא היחידה שעומדת מול המפלגה הלאומנית של לה-פן.
שלוש שנים לאחר מכן, ושנתיים לפני הבחירות הבאות לנשיאות, התברר שהתוכנית נכשלה. מפלגתו של מקרון החלה להתפורר, ורצף ארוך של חברי פרלמנט שפרשו ממנה גרמו לה לאבד מכוחה. נוסף לכך, הבחירות המקומיות שהתקיימו בתחילת השבוע הוכיחו כי השמאל והימין עדיין חיים ובועטים - ובדרך כלל גם בועטים בפרצופה של מפלגת השלטון, שנציגיה ספגו רצף ארוך של השפלות. היו שרים בממשלה שאפילו לא הצליחו לזכות בכיסא במועצת העיר.
שתי מפלגות מייצגות את הקצוות הקלאסיים הללו. משמאל, המפלגה הסוציאליסטית, ששלטה בצרפת מתחילת שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים עם מיטראן, ובין 2012 ל-2017 עם פרנסואה הולנד; והמפלגה הרפובליקאית, גלגול של המפלגה שמטעמה נבחרו בעבר שיראק וסרקוזי, בין השאר.
שתי המפלגות הללו נחשבו לגוויות מתות בשנים האחרונות - מעין גרסאות צרפתיות של מפלגת העבודה. אך בקמפיין המוניציפלי, הן רשמו שורה ארוכה של הישגים, שמרו על רוב הערים שהיו באמתחתן והוסיפו להן חדשות, כך שכעת השתיים שולטות לאורכה ולרוחבה של צרפת, ובעיקר ברוב הערים הגדולות. מועמדים ומועמדות שנתמכו בידי המפלגה הסוציאליסטית ניצחו בפריז, מרסיי מונפלייה, נאנט וליל, בין השאר; והרפובליקאים חגגו בטולוז ובניס, וכמובן בעוד הרבה יישובים פחות גדולים.
למה זה קרה? אולי את התשובה לא צריך לחפש בצרפת, אלא בישראל. כפי שד"ש, קדימה וכעת גם כחול-לבן למדו על בשרן, קל לדבר על מות האידיאולוגיה ולהתיימר להקים מפלגות מרכז שימציאו את הגלגל מחדש ויעלימו את כל מה שהיה לפניהן, אבל קשה הרבה יותר להחזיק אותן בחיים. שמיכת הטלאים של מקרון שימשה לו פלטפורמה לכיבוש השלטון ברמה הלאומית במשך קדנציה אחת לפחות, אבל לחולל מהפכה עמוקה ושורשית בצרפת היא לא הצליחה.
ניצחון הפירוס לא עזר
רק בעיר אחת היתה למקרון נחת: לה האבר. לפי השיטה הצרפתית יוצאת הדופן, כל שר בממשלה, כולל ראש הממשלה, יכול להתמודד על ראשות עיר, וכך עשה ראש ממשלתו, אדואר פיליפ, בעיר ממנה צמח. הסקרים הצביעו על קרב צמוד, אבל בסופו של דבר הוא חסך לעצמו ולבוס שלו השפלה יוצאת דופן וניצח במירוץ.
ניצחון הפירוס הזה לא עזר לפיליפ ברמה הלאומית. בשישי, לאחר תקופה ארוכה של שמועות לגבי עתידו, הוחלט רשמית כי יעזוב את תפקידו. הוא יוחלף בידי ז'אן קסטס, טכנוקרט המזוהה עם הימין, שנבחר משתי סיבות: הוא מספיק יעיל כדי לסייע לצרפת להתאושש במהירות ובאפקטיביות מן הקורונה, ומספיק אלמוני וחסר כריזמה כדי לא להאפיל על מקרון, שזקוק למלוא הפוקוס לקראת תחילת הקמפיין הבא לנשיאות.
מקרון מוטרד לקראת האתגר הזה, כי חוץ מהתחייה המחודשת של מפלגות השמאל והימין, הוא נאלץ להתמודד גם עם כוח עולה חדש - המפלגה הירוקה. עד הבחירות האחרונות, היא שלטה רק בעיר אחת בה יותר מאשר מאה אלף תושבים, גרנובל. בסיבוב הנוכחי, שוחרי איכות הסביבה חגגו בליון, העיר השלישית הגדולה בצרפת ומרכז כלכלי ותרבותי; כבשו את שטרסבורג, עיר גדולה ומשמעותית מבחינה פוליטית וגיאו-פוליטית; וחוללו סנסציה בניגוד לכל הסקרים בעיר בסדר הגודל של בורדו. הם ניצחו גם בפואטיה, טור, בזנסון, אנסי ועוד ערים בגודל בינוני.
לא פחות חשוב מכך: אן הידלגו, ראש העיר הסוציאליסטית של פריז, ניצחה הרבה בזכות הקו הירוק שלה ותמיכת הירוקים; מישל רובירולה, שעשתה מהפך היסטורי במארסיי, הנהיגה קשת רחבה של מפלגות שמאל, בהן גם הירוקים כמובן; גם ברן, עוד עיר גדולה ומשמעותית, היה לירוקים חלק בניצחון. בליל, הירוקים היו רחוקים רק כמה מאות קולות מניצחון דרמטי על ראש העיר הנצחית מטעם הסוציאליסטים, מרטין אוברי, וגם בטולוז הם לא היו רחוקים מלחולל מהפך. כך או כך, גם אם לא ייאישו את לשכת ראש העיר בכל המקומות הללו, כוחם במועצה התחזק עד מאוד. בעצם, המפלגה הירוקה שותפה לניצחון כמעט בכל עיר משמעותית בצרפת, למעט ניס.
ההישגים האלה לא נולדו מתוך וקום, אלא בשל המודעות הסביבתית הגוברת בעולם כולו ובצרפת בפרט, שהובילה להתעצמות הדרגתית של הירוקים. לפני שלוש שנים, השלוחה הצרפתית של המפלגה רשמה הישג שיא לזמנו, כשהגיעה למקום השלישי בקמפיין לפרלמנט האירופאי, עם 13.4 אחוז מהקולות. הקורונה זירזה עוד יותר את המהפך התודעתי לגבי חשיבות הדאגה לעצמנו ולסביבתנו, ועזרה למפלגה לעשות בבת אחד עוד כמה צעדים קדימה.
והיתה גם סיבה נוספת, פחות חיובית מבחינת המפלגה והדמוקרטיה בכלל - אחוז ההצבעה הנמוך. בגלל הקורונה, אך גם בשל חוסר האמון ההולך וגובר במוסדות השלטוניים, כמעט שישים אחוז מתושבי ותושבות צרפת, שיא של כל הזמנים, בכלל לא טרחו להגיע לקלפיות. כתוצאה מכך, היו ראשי העיר שנבחרו למעשה בזכות תמיכה של כעשרה אחוזים מבעלי זכות ההצבעה.
אחוזי התמיכה עזרו לירוקים
אחוזי ההימנעות לא היו שווים בכל מגזרי האוכלוסייה, והדבר הועיל לירוקים. ניתוח שיעורי ההצבעה מלמד כי ככל שמישהו עני יותר, וגר רחוק יותר מהמרכז - כך קטנים הסיכויים שהלך להצביע, ואילו הגרעין של תומכי המפלגה הם ההפך מכך. המצביע הקלאסי שלה הוא בורגני, אקדמאי שגר הרחק מן הפרברים והפריפריה, ואלה דווקא נהרו לקלפיות.
מה היה קורה אם שיעורי ההצבעה היו נורמליים? מה יקרה אם בפעם הבאה הקלפיות יהיו חגיגה פריבילגית פחות? זה המבחן הגדול הבא של הירוקים, שעדיין נתפסים כמעין גרסה צרפתית של מרצ, ומתקשים להתחבר לשכבות רחבות של האוכלוסייה, להם יזדקקו כדי להגשים את החלום של מנהיגם השאפתן, יאניק ז'אדו - לנצח את הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים.
בינתיים, בארמון האליזה יושב עמנואל מקרון - והוא, כדברי דיוויד פדרמן בעבר, שומע את הקולות. בעקבות מחאת האפודות הצהובות הוא הודיע בזמנו על הקמת ועדה ציבורית בה 150 אזרחים מן היישוב, שיגישו לו הצעות כדי להילחם בהתחממות הגלובלית.
בתזמון פלאי, מקרון כינס את הוועדה הזו דווקא יום לאחר הבחירות המוניצפליות, ושמע ממנה את הצעותיה - למשל, לאסור על טיסות פנים בכל מסלול שאפשר לעשות ברכבת. הוא קיבל כמעט את כולן, חוץ משלוש - בראשן ההצעה השנויה במחלוקת להוריד את המהירות המותרת בכביש המהיר מ-130 ל-110 קילומטר לשעה, בניסיון להפחית את פליטת הפחמן הדו-חמצני מן המכוניות.
ההצעה הזו אולי נשמעת בנאלית, אבל נתפסת כסלע המחלוקת שמפלגת את צרפת: מצד אחד, התושבים הבורגניים והעירוניים, שדוגלים בשינוי הזה מסיבות עקרוניות, ומבלי שהוא באמת רלוונטי להם; ומצד אחר, אלה שמתגוררים בפריפריה, ומבחינתם הצעד הזה יגדיל עוד יותר את הריחוק הבלתי נסבל גם כך ביניהם למרכז.
התושבים הללו רחוקים גם מהצבעה ירוקה. בבחירות האחרונות לנשיאות, רבים מהם הצביעו בעד לה-פן: הסטטיסטיקה מלמדת כי ככל שיישוב רחוק יותר מתחנת רכבת - כך יש בו יותר תמיכה למפלגה שלה, שהצליחה לנכס לעצמה את הקול האנטי-ממסדי.
בהקשר זה, ההתחזקות של הירוקים התקבלה בהרבה בוז על הספקטרום שבין הימין לימין הקיצוני. אריק זמור, מעין שמעון ריקלין צרפתי, רמז כי זה לא מקרי שצבעי המפלגה זהים לאלה של האיסלם. בלה פואן, שבועון נפוץ שעם השנים נהיה יותר ויותר ימני, השתמשו בשער המהדורה החדשה כדי לכנות את מנהיגי התנועה "ליצנים" ואת ההצעות שלהם "הזויות".
מי שבזים לירוקים ישמחו לשמוע כי הקמפיין המוניצפלי של לה-פן הסתכם בתוצאות לא רעות. בראש ובראשונה, מפלגתה הצליחה לשמור על היישובים בהם זכתה לפני שש שנים. בעבר, נבחריה היו ידועים בנטייתם להרס עצמי, אך מרין לה-פן, שירשה את ההנהגה מאביה הידוע לשמצה ז'אן-מרי לה-פן, הצליחה להעביר אותה תהליך התבגרות. מתנועה של עשבים שוטים, היא הופכת אט-אט למפלגה ככל המפלגות.
בנוסף לכך, המפלגה כבשה גם טריטוריות חדשות, עם משמעויות שונות. לראשונה מאז טולון ב-1995, היא זכתה בעיר עם יותר מ-100 אלף תושבים: פרפיניאן, בה לואיס אליו, מן האושיות הבולטות במפלגה, ומוביל הקו הפרו-יהודי ופרו-ישראלי בה, יהיה ראש העיר החדש. היא ניצחה גם במואסק, עיירה קטנטנה שתמיד נטתה שמאלה, ונכנסה להיסטוריה כעיר של חסידי אומות עולם, כיוון שהצילה מאות ילדים יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. יש מעט ערים צרפתיות כל כך משמעותיות בתולדות העם היהודי, וכעת העיר הזו נפלה לידיים עם זיקה היסטורית להכחשת שואה.
איך זה קרה? כרגיל, זה קשור להגירה. בשל ריבוי האדמות החקלאיות ביישוב והצורך בידיים עובדות, הגיעו למקום בשנים האחרונות כאלף בולגרים ממוצא צועני, והמפלגה הקסנופובית ניצלה את הפרנויות מהם וההסתה נגדם כדי לחזק את כוחה.
הניצחון במואסק, סמלי ככל שיהיה, לא מסעיר במיוחד את לה-פן. היא מכוונת גבוה הרבה יותר, לבחירות הבאות לנשיאות, שיתקיימו במאי 2022. קשה לראות תסריט שבו המועמדת לא מעפילה לסיבוב השני גם הפעם. האם תפגוש שם את מקרון, את מנהיג הירוקים, או נציג של השמאל או הימין הקלאסי? התקופה האחרונה לימדה אותנו שאי אפשר לשער מה יקרה בשבוע הבא, אז בטח שלא ניתן לעשות תחזיות שנתיים קדימה.
(עדכון ראשון: 13:47)