(בווידאו: ניצול השואה חיים שילה (סולו) מסייע לניצולים אחרים, אפריל)
תחקיר גניאולוגי ובדיקות DNA שמו קץ לתעלומה משפחתית בת עשרות שנים, וגילה מה עלה בגורלו של אבי המשפחה, שנספה בשואה. כעת, 76 שנה לאחר הירצחו, גילה דוד רייכר לראשונה כיצד והיכן הסתיימו חייו של האב, אותו לא זכה להכיר.
רייכר הגיע עם אחותו ואמו לארץ ישראל ב-1945, כשהם לבדם בעולם: אבי המשפחה, משה-מריאן רייכר, נעלם - וכל יתר המשפחה נספתה בשואה. האם אתל ביקשה לשקם את חיי המשפחה מתוך ההריסות, והעניקה לשני ילדיה הפעוטים שמות חדשים. רוזטה נקראה מעתה שושנה, ורייכר, שנקרא קודם דניאל, נקרא מעתה דוד - על שם סבו שנרצח אף הוא. לאורך השנים היא כמעט לא דיברה על שנות המלחמה.
רייכר החל בשנים האחרונות לחקור מה קרה לאביו, שאפילו את שמו המלא הוא לא ידע. לאחרונה, בתום תחקיר מאומץ, הצליחה קרובת משפחתו, שושנה יוסף-פירזצר, לאתר את מקום קבורתו של האב, ובכך הגיע לסיומו המסע הארוך.
הוריו של דוד - אתל (ילידת 1914) ומשה-מריאן (יליד 1910) רייכר ברחו במהלך מלחמת העולם השנייה מפולין לאיטליה, שם נולדו שני ילדיהם. באחד הימים יצא האב ומאז נעלמו עקבותיו. לאחר סיום המלחמה, במרץ 1945, עלתה אתל עם שני ילדיה לארץ ישראל.
מיום עלייתה לישראל, עם בן ובת פעוטים, הקדישה אתל רייכר את חייה עבור השניים. היא עבדה קשה לפרנסתה וניסתה לחצוץ בין המלחמה הנוראית לבין החיים בארץ החדשה. "השורדת הגדולה", הגדיר אותה בנה דוד. "אמא לא סיפרה לי ולאחותי דבר על העבר. ידעתי ששם אבי היה משה ושהוא היה רופא שיניים. ידעתי שההורים ברחו מפולין לאיטליה ושיום אחד הוא יצא מהבית ולא חזר", סיפר. "בראש שלי צרובה עד היום תמונה שהייתה אצל אמא. זו תמונה שבה רואים קבוצת אנשים. אמא הייתה מצביעה על שתי דמויות - שלה ושל אבא. זה הדבר היחיד שידעתי על אבי".
כשבגר ניסה דוד להתחקות אחר פרטים נוספים שיגלו לו משהו על אביו. אולם לדבריו, "אחרי מספר ניסיונות התייאשתי. לא היה שום מסמך על שם משה רייכר". הוא המשיך בחייו, הקים משפחה, נולדו לו נכדים ונינים, ומדי שנה בערב יום השואה, הוא הדליק נר נשמה לזכר אביו, ועדיין קיווה לגלות עליו משהו יום אחד. אחותו שושנה מתה ממחלת הסרטן בשנת 1990, ואמו אתל מתה בשנת 1998.
השם המלא פתח את דלתות הארכיונים
שושנה יוסף-פירזצר, בת דודה של רבקה רייכר - רעייתו של דוד - חקרה במשך השנים את משפחתה שלה, שאף היא עברה את השואה. במקביל היא ניסתה לעזור גם לדוד לחקור את סיפור משפחתו.
לפני שנה היא השתתפה בקורס "משורשים לאילנות" של יד ושם והארכיון הציוני, שמסייע לחקור את תולדות המשפחה באמצעות תחקיר ארכיוני. לדבריה, "המוטיבציה שלי להתמקצע בתחום הייתה הרצון לאתר מסמכים שקשורים לאביו של דוד".
"תחום הגנאלוגיה - חקר השמות, חקר המשפחה ואילן היוחסין הולך ומתפתח מאוד בשנים האחרונות", אומרת נעמה גליל, רכזת הקורס "משורשים לאילנות" ביד ושם. לדבריה, "באמצעות מספר מפגשים הכוללים הרצאות מומחים וסדנאות מפגש עם הארכיונים, אדם מקבל כלים ראשוניים המסייעים לו לחקור את שורשיו ולהאיר את סיפורו המשפחתי עבורו ועבור ובני משפחתו להמשך הדורות, וזה ממצה את מטרת הקורס כולו".
התחקיר של יוסף-פירזצר החל עם פרטים בודדים: היא ידעה שדוד נולד בעיירה פנה (Penne) שבאיטליה, את מקום לידת אחותו רוזטה-שושנה, ואת עיר הולדתה של אמו בפולין.
במהלך התחקיר התקבלו מארכיון יד ושם מסמכים, שבהם שמותיהם של אתל ומשה הופיעו ברשימת העצורים היהודים שהועברו למחנה אנגו (Enego) ליד ויצ'נצה בצפון איטליה בנובמבר 1941. עוד גילתה יוסף פירזצר כי הזוג עזב את המחנה בספטמבר 1943, ובאוקטובר אותה השנה נולד בנם דוד (דניאל).
בשלב זה הזוג התפצל, ומכאן ואילך לא ידעה אתל רייכר דבר על קורות בעלה, שנעלם כשבתו בת שנתיים ושלושה חודשים ובנו בן שלושה חודשים. ממסמך שפירט את שמות העולים לארץ באוניה "פרינסס קתלין", אוניית עולים לגאלית שיצאה מנמל טראנטו בדרום איטליה, למדה יוסף-פירזצר כי אתל וילדיה עלו לארץ במרץ 1945.
יוסף-פירזצר המשיכה בתחקיר הארכיוני, ובאחד הימים צץ קצה חוט: היא גילתה כי לאב שהיה מוכר לבנו כ"משה" בלבד, היה שם נוסף - "מריאן". לפתע, אחרי שחיפוש ארכיוני תחת השם "משה רייכר" לא הניב תוצאות, חיפושים תחת השם "מריאן רייכר" חשפו עולם ומלואו.
הטבח במחצבות ובדיקת ה-DNA
מסמכים שונים שמצאה יוסף-פירזצר בארכיון באיטליה העידו כי מריאן נרצח ברומא. שימוש במידע שהעלתה ובדיקות נוספות העלו כי הוא נרצח בטבח שהיה במחצבות פוסה ארדיאטינה, ב-23 במרץ 1944 - כחצי שנה מאז נעלם.
הטבח התרחש כנקמה על הריגת 33 חיילים נאצים בידי פרטיזנים, שבעקבותיו החליטו הגרמנים להוציא להורג עשרה בני אדם על כל חייל שמת. לבסוף החליטו לרצוח חמישה בני אדם נוספים. הקורבנות היו אזרחים איטלקים שנעצרו באורח אקראי כשעברו ברחוב אחרי הריגת החיילים הגרמנים וכן אסירים, ביניהם אסירים יהודים, מבית הסוהר "Regina Coeli" ברומא.
לאחר הטבח, הפציצו הגרמנים את המחצבה וההרוגים נקברו תחת מפולת הסלעים. בסך הכל הם הוציאו להורג 335 אנשים, מהם 75 יהודים. בשנת 1953 הוציא הצבא האיטלקי את גופות הנרצחים והביא אותם לקבורה מסודרת, ובמקום הוקם אתר הנצחה שמנוהל על ידי הצבא האיטלקי. מדי שנה, ביום הטבח, נערכת בו אזכרה.
"התחלתי להתכתב עם מנהל אתר ההנצחה והוא סיפר שבשנת 2014 לקחו DNA ממה שנותר מהגופות במקום, וכי קיימות שמונה גופות שלא זוהו עד היום", סיפר דוד. מנהל האתר, קצין בכיר בצבא איטליה, הציע שדוד ישלח ערכת DNA שתעבור התאמה לשרידי הגופות שלא זוהו. רייכר עשה זאת, ובדיוק ביום השואה התקבלו תוצאות הבדיקה - שאישרה כי משה-מריאן רייכר קבור באתר הטבח.
"קשה לי לתאר את עוצמת הרגע", נזכר דוד. "עמדו לי דמעות בעיניים והתרגשתי מאוד. התחילו לעבור מחשבות בראשי על מה שעבר על אבא בחודשיים האחרונים לחייו. הוא ישב בודד במעצר, בבית מחכים לו אישה, בת קטנה ותינוק בן שלושה חודשים. הוא בטח היה במצב נוראי".
לדבריו גם עבור משפחתו מדובר ברגע משמעותי מאוד וההתרגשות הייתה רבה. "הסיפור של אבא היה עלום כל השנים. כל השנים חיפשתי אחר גורלו ולא העליתי דבר בחיפוש אחר 'משה רייכר', כי לא היה לי מושג שהיה לו שם נוסף. התחקיר ששושנה ערכה שפך אור על שעבר עליו ועל אמי".
כעת מחכים דוד ומשפחתו שתחלוף מגיפת הקורונה והחיים ישובו לסידרם, כדי שיוכלו להגיע לאתר הזיכרון באיטליה, ולהתייחד עם זכרו של האב משה-מריאן רייכר במקום בו הסתיימו חייו. 76 שנה אחרי שאביו נרצח, הבן שלא זכה להכיר את אביו, יעלה לקברו לראשונה בחייו.