(בווידאו: פתיחת משפטו של נתניהו, בחודש שעבר)
בשקט-בשקט, בלי הפגנות ומחאות וחסימות כבישים, צוין השבוע בירושלים מועד חשוב: יום השנה להרשעת שרה נתניהו ולהפעלת שעון העצר (להבדיל מיורש העצר) להגשת תביעה נגדה, להחזרת 120 אלף שקלים לאוצר המדינה, פיצוי על בזבוזים במצג כוזב במעון ראש הממשלה.
פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחית) כוכבית נצח דולב, שהתייצבה לצד הרעייה המתעמרת ונגד מני נפתלי בבית הדין לעבודה וקודמה בסמוך לכך בברכת שי ניצן, אז עדיין בירח הדבש עם הזוג נתניהו, נמנעת זה שנה מלממש את זכותה של המדינה לתבוע את הכסף.
מתי יסיים השעון את מרוצו? יש על כך תשובות כמספר הנשאלים - כולל הרגעה רבתי: נותרו עוד שש שנים - אך ברור שדולב אינה אדונית לעצמה בהימנעותה ממילוי חובתה לאזרחים המממנים את שכרה בפרקליטות.
היא נתונה להכרעות, שקולות או שרירותיות, של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שסיפח את תיק שרה לממלכתו בטענה שכך היה גם אצל קודמו יהודה וינשטיין. על קביעותיו של וינשטיין באשר למנדלבליט עצמו חלק היורש, אבל את שדרוגה של גברת המעון למעמד העליון של תיק יועץ אימץ מנדלבליט בהתלהבות.
כך סורסו הדרגים המקצועיים מתחתיו, במיוחד בפרקליטות הפלילית, והעוצמה כולה - לתבוע או למנוע, לגזוז או לגנוז - נותרה בידי מנדלבליט, שבית המשפט העליון יכול אך אינו נלהב לכפות עליו לשנות את תנוחתו. עדיין לפניו, עתה וב-40 הימים הבאים, חיבור מענה מספק לעתירת התנועה לאיכות השלטון נגד הימנעותו מחקירה ממצה כלפי מעלה של השחיתות ברכש כלי השיט לחיל הים, שנתנה משמעות חדשה למונח "צי הסוחר".
סבילותו של מנדלבליט בפרשת 120 אלף השקלים נגזרת משיטה: הבקעה בגזרה צרה וחשש מהרחבת החזית. אם החליט להגיש כתב אישום משולש נגד בנימין נתניהו, יגזום מתוכו כל ענף צדדי, דוגמת החשדות נגד שרה ויאיר נתניהו, ויחבק רק את הגזע הראשי.
זהו כנראה גם ההסבר לאיטיותו בפרשת מניותיו של נתניהו בחברת סי דריפט, של נתן מיליקובסקי, חצי-דודו חצי-דודנו. מנדלבליט מזיז הצידה כל מה שלדעתו עלול לעכב את ניהול התיק המשולש, 1000-2000-4000. תירוץ בעייתי, לא משכנע, אבל המתרץ, היועץ, הוא המחליט.
הכל אמור להתכנס להליך שהחל להתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטת רבקה פרידמן-פלדמן ושני עמיתיה, ושהדיון הבא בו, אצל ראשת ההרכב לבדה, נקבע ל-19 ביולי, אלא שמנקר ספק, עד כמה תירשם בו תנועה נמרצת קדימה.
הגורם לכך, בשלוש אותיות, הוא כסף. הזוג נתניהו סובל ממחלה שטרם נמצאו לה מרפא או חיסון: נו-פייטיס, אי-יכולת תשלום. בין התסמינים הבולטים הידועים למחקר המדעי - אמנזיה מוניטריה, שכחת מזומנים בהגיע חשבון, וקרדית פאניקה, או קרדית הבהלה, אחותה של קרדית האבק, הגורמת לעיטושים המרתיעים מפני שימוש בכרטיס אשראי. שרה ובנימין נתניהו לא המציאו את הקמצנות והקבצנות, אך נדיר למצוא בני זוג הלוקים ביחד באותה מחלת רקע.
במחסנית לא נותרו קליעים רבים
נתניהו מחליף עורכי-דין כמו גרביים שמוצאות עובדות במקרר בבלפור או יועצים לביטחון לאומי בבית הלבן של דונלד טראמפ. הם מתייצבים, מקווים לבוא על שכרם, מחפשים לשווא את גיזת הזהב, מסרבים להתנחם בתהילה, פורשים ומנופפים ממרחק לחדשים שיתאכזבו במהרה. לא נורא; בקורות החיים ייכתב, "בין לקוחותיו - ראש הממשלה", כמו "היה ממלא מקום פרקליט המדינה" על דן אלדד או "היה שר הביטחון" על נפתלי בנט.
בכיר הסניגורים כעת הוא עו"ד מיכה פטמן. יוצא פרקליטות מחוז תל אביב, מנוסה בהגנה על חשודים המקורבים לראשי ממשלה (גלעד שרון, שולה זקן), 30 שנות ותק בפלילים משני עברי המתרס. בהגשמה מופלאה של אותו משל ישן של נתניהו על האיש השמן הרובץ על האיש הרזה, פטמן הוצב מעל עמית חדד, בא-כוחו המסור של נתניהו כמורשת רבו יעקב וינרוט, אך הוא טירון מדי לתיק כה כבד.
פטמן בוודאי הופתע במקצת, כשלמרות הזיהוי הקדום עם סביבותיהם של אריק שרון ואהוד אולמרט פנה אליו אויבם, נתניהו, בין משום המוניטין שלו במקצוע ובין משום שבמחסנית של הלקוח לא נותרו קליעים רבים. אלא שהמונח "נשכר" עדיין טעון הוכחה.
המקל - עם כל החומר - אמנם הועבר לפטמן מידי קודמו, והוא בקיא בגרסאות ששימשו את נתניהו בשימוע שלא סיכל את ההעמדה לדין, אבל זאת בקושי מנה ראשונה בארוחת שחיתות. כדי להתכונן למשפט, הוא ידרוש לתמלל מחדש את כל ההקלטות שסיפקה התביעה להגנה - שיחות שתיעדו עדי המדינה, האזנות סתר, עדויות בחדרי החקירות. החיים והמוות באוזן המתמלל. אולי טעה לשמוע "תגיד לו" אף שהנאשם אמר במפגיע "תגיד לא!" או "להגביל" במקום "להגדיל" או "להגביר", דקויות שבכוחן להפוך הרשעה לזיכוי.
לפני שני עשורים, כשהגן על השר לביטחון הפנים אביגדור קהלני בהסתעפות של פרשת נמרודי, קלט פטמן במקריות מופלאה בלבול דומה של עד תביעה, ללא כוונת זדון, בין אישים ותאריכים, והציל את מרשו מאשמת שיבוש חקירה. לכן סיפור המעשה הכללי והמפליל לכאורה של יחסי נתניהו עם האלוביצ'ים ועם הארנונים מילצ'ן ומוזס לחוד, והפיכת כל בדל פתק העשוי להושיע לחוד.
וזה עולה. הרבה. בפרשת הרפז בזבזה המדינה, בגחמה של הפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני ובאישור וינשטיין, אלפי ואולי רבבות שעות אדם וחווה במדים לתמלול הקלטות שיחות הטלפון והנפח של לשכת הרמטכ"ל. סתם כך נזרקו לפח מתקציב הביטחון שנות חיים צעירים, במצוד מטורף ועקר אחר גבי אשכנזי, מקורביו ומנדלבליט. נתניהו היה מרוצה: אשכנזי, גדול האיומים הפוליטיים עליו בתחילת העשור, רותק ושותק.
עכשיו, כשנתניהו נמצא בצד המתגונן של ההקלטות, עליו לשאת בנטל המימון של הסניגוריה בכלל והתמלול, הפענוח והניתוח בפרט. פטמן הוא קומנדו משפטי של איש אחד, ללא תקורה קבועה של הוצאות משרדיות גבוהות. בהסכימו לקבל תיק, הוא דני אושן השוכר חוליית עזר - לא 11, שלושה - לביצוע משימה. מקצוענים, לא מתנדבים. בלי קמח מנתניהו, לא תהיה תורה.
נתניהו, כזכור, הוא איש עקרונות, שבניגוד לבני גנץ אינם רק לשעתם, כי אם נצחיים, ובראשם הסירוב לפרוע את חשבונו מכיסו. אילו היה אזרח פרטי - לא הייתה בעיה. מחברים, אם לצטט אותו, מותר לקבל מתנות. אלא שעוקצו של ההיתר נקטע לפני החוד הקובע. מותר לקבל מתנות, כשהמקבל אינו עובד ציבור.
אם הוא שר, אחת משתיים - או שהמתנה (כגון טיסה לכנס בחו"ל) מוענקת לו בתמורה למשהו הקשור בתפקידו (הרצאה בכנס), ואז חל עליה חוק המתנות; או שהיא מורעפת עליו ללא תמורה, ואז עליה להיבחן בעדשה של ניגוד עניינים, לפי כללי ועדת אשר, שמא הנותן הנדיב עלול להשחית את המקבל התמים בפקעת הון-שלטון.
כש"לא" אינו בהכרח "לא"
בשנתיים האחרונות, מאז הסתיימה חקירת המשטרה בהמלצה על העמדתו לדין, ועוד בטרם שרדה את מסננת הפרקליטות והשימוע והחלטת מנדלבליט, תר נתניהו אחר אישור לנדבות. בחפזונו, לקח מקדמה, 300 אלף דולר וחליפות, עוד לפני שהעניין הוכרע. כשהצהיר על כך, נדרש להחזיר את המתנה. מילא הכסף, אבל מה ייעשה בחליפות משומשות, ועוד מתקופת הקורונה? אולי יתנוססו במוזיאון אמריקני, בתצוגת גדולי היהדות, או יועברו לגנץ, החליפי, שיתאים למידותיו של נתניהו אם רק יוסיף ויתכווץ קצת, כמנהגו מאז הבחירות.
את האישור המיוחל התבקשה לתת שלומית ברנע-פרגו, היועצת המשפטית הדו-עשורית של משרד ראש הממשלה. היא רוכבת ותיקה על סחרחרת נתניהו, פעם בעד, פעם נגד, מוכנה להתגמש לטובתו אך לא להסתבך בעצמה. נחמיה בן אברהם, שדר הכדורגל האגדי בעידן שלפני הטלוויזיה, אהב לתאר את מהלכי המשחק בביטוי: "מחפש למי למסור". ברנע-פרגו חיפשה ומצאה: למנדלבליט, מנחה כל היועצים המשפטיים ברשות המבצעת. הכדור לא נשאר ברגליו שנייה מיותרת ונבעט למבקר המדינה, יוסי שפירא, לפעולת ועדת ההיתרים שליד - אך לא בתוך - משרדו.
יצא שנתניהו התחרט על הפנייה לברנע-פרגו, שהתגלגלה עד לנורית ישראלי ולעמיתיה בוועדת ההיתרים. עו"ד ישראלי, לשעבר היועצת המשפטית של משרד המבקר, ועוד קודם לכן בפרקליטות המדינה, הובילה קו תקיף. לא רק שנתניהו סורב, פנייתו חשפה את עומק קשריו עם מיליקובסקי, שנשמטו איכשהו מהצהרת ההון שהיה על נתניהו להפקיד בשובו לראשות הממשלה ולחדש מדי שנה. קשרים אלה ייחקרו ולא ייבדקו בלבד כדי לברר אם יש עילה לחקירה פלילית, כשיעלה סוף סוף רצון מלפני מנדלבליט.
סיבה נוספת לחרטה של נתניהו על התעקשותו מול ועדת ההיתרים הייתה ההתחייבות שחולצה ממנו, באמצעות בא-כוחו, למסור לוועדה את הנתונים על נכסיו, כדי שתוכל לשקול אם מצבו האישי מצדיק פטור מהאיסור הקבוע על מימון מידי גבירים - לקח של פרשת הנשיא עזר ויצמן ותורמו אדוארד סרוסי - אף שהמצב האישי הוא לרוב צופן להרעה בריאותית קשה ופתאומית, לא לרצונו של מיליונר המכהן כראש ממשלה להימנע מהוצאת שקל.
הבטחת מסירת הנתונים, תמורת דיון נוסף חריג של ועדת ההיתרים, קיבלה תוקף של החלטת בג"ץ, אבל נתניהו הוא ממייסדי אסכולת אמיר אוחנה - לא כל פסיקה של בג"ץ מוכרחים למלא. ההבטחה לא קוימה ומנדלבליט, האמור לתבוע את כבוד בית-המשפט, מבליג.
לצורך העיון בבקשת נתניהו היה על ועדת ההיתרים לקרוא את המהדורה המעודכנת של הצהרת ההון שלו, המופקדת בכספת של מבקר המדינה. ההצהרות הן האוצרות של המבקר, בשליטתו המוחלטת, שאותה הוא חולק במשורה עם שניים-שלושה מנאמניו בתחומי המשפט והכלכלה, כי לעתים מבקשים שרים (וביניהם נתניהו) שינוי בתחומי ההשקעות של כספיהם שבנאמנות. גישת הוועדה להצהרות ההון של נתניהו נחסמה; היא נדרשה להסתפק בתמצית שנמסרה לה ממשרד המבקר. הציפיה להגנת המבקר על חשאיות עושרו של נתניהו היא התשומה החשובה ביותר להחלטת משפחת נתניהו על זהות המבקר. אדם שעבודתו לצד נתניהו נשקלה - ללא קשר למבקר - וזומן לביתו לשיחת היכרות, התרעם תחילה כשהתברר לו שגם הגברת תשתתף במבחן הבד. הוא התרכך לשמע ההסבר המציאותי: מאחר שהיא בלאו הכי צריכה לאשרר את ההחלטה, מוטב שתתרשם בעצמה.
תחת צל הפסילה הוודאית בגלל מיליקובסקי, שקשריו עם נתניהו גם עסקיים ולא רק משפחתיים, ומחשש לחשיפת רקמת היחסים איתו בוועדה ובעקבותיה בפומבי, ויתר עליו נתניהו ונשאר רק עם "חברו הקרוב" - זה התואר הרשמי - ספנסר פרטרידג'. כשרוענן הרכב הוועדה, כדי שישראלי והשותפים לעמדותיה יורחקו ממנה, החל ההרכב החדש והעילג, ליהוק של מתניהו אנגלמן, לכנות את הארכי-עשיר האמריקני החפץ ביקרו של נתניהו "מר ספנסר". לא פרטרידג', עם מר או בלעדיו. מר ספנסר. כמו אציל אנגלי. ספנסר שהוא ספונסר. ההרכב הקודם האמין לנתניהו שנפשו נקשרה בנפש פרטרידג' והיו למקשה אחת, אך פקפק ברקע ההיכרות ביניהם, לא משנות הילדות הרחוקות ולא מהשירות הצבאי, אלא מעסקים; ואם כך, הנדיבות פסולה.
כשהוועדה אומרת לא, למה היא מתכוונת? אם מושא הדיון הוא נתניהו, לא אינו בהכרח לא. אמנם סעיף 21 בתקנון קובע במפורש שההחלטה סופית וסעיף 22 פותח רק סדק לביטול היתר, אם מתגלה נתון שלא היה ידוע, ואין מקום לפרשנות הפוכה, כאילו מותר גם לבטל סירוב להיתר ולהעניק היתר. זאת המסקנה הכללית, אך לא במקרהו הפרטי של נתניהו. שם תחי היצירתיות.
ומהי האמתלה להתעלמות מסופיות ההחלטה? שינוי נסיבות. לא נסיבותיו של המבקש, הן יציבות - נסיבות התיק. כבר לא המלצות משטרה, לא כתב חשדות, לא לקראת שימוע; כתב אישום. איך זה מצדיק היתר שלא ניתן בשלבים הקודמים, שצפו פני עתיד והסתמכו על כמות החומר ועל יהירות הסניגוריה שהנה-הנה התיקים קורסים? מצדיק, אם זה נתניהו.
כסף הוא זמן
ההכרעה, בשלב זה, בידי מנדלבליט, יועץ מלא רחמים. הוא מוכן לתת לנתניהו את מבוקשו, למרות כל התקדימים והתקנונים וסבך יחסי פרטרידג' עם הנהנה מחסדיו והעובדה שנתניהו עומד לדין בדיוק באישומים מאותה משפחת עבירות. אבל מנדלבליט אינו המכריע הסופי, ואם הוועדה החדשה, בראשות השופטת בדימוס נחמה מוניץ, תספק לנתניהו את מאווייו, עשוי בג"ץ להתנער מחמלת מנדלבליט. בבג"ץ עוד עשוי לקום מישהו, אולי אף מישהי, הנשיאה אסתר חיות, שניצחה על אותה פשרה שנתניהו מתכחש לה, כדי לדרוש מנתניהו לקיים את ההתחייבות ולחשוף את הנכסים שהוא מסרב להוון, לפני שתאושר לו הלוואה מחברו הקרוב, מר ספנסר. הלוואה "בתנאי שוק" שנתניהו יכול לקבל מבנק ישראלי - אמנם ייאסר עליו אז לטפל בענייניו - ובלבד שיתחייב להחזירה. האם גם פרטרידג' יתעקש על ההחזר? התשובה בפרקים הבאים, בעונות הבאות.
ובעוד העיניים נשואות להכנסה, נדחקת לשוליים שאלת ההוצאה - למה מיועדים המיליונים, שניים, שלושה, עשרה, בדולרים או בשקלים, מי יודע. לכאורה, ברור, לסניגוריה, לפטמן ולחדד ולעוזריהם ומתמליליהם. למעשה, גם למעטפת המעורפלת של המלאכה המשפטית, לדוברים ולסייענים ולצייצנים, מנהלי המערכה הציבורית, שאחד מיעדיה הוא מנדלבליט. מכאן שמנדלבליט בעד מימון ההתקפות עליו. עד כה, הוא לא דרש כינון מנגנון שיוודא בקרה על הכוונת ההוצאה לתכלית המוגדרת שלה - בלי, למשל, לייעד אותה גם ל-120 אלף השקלים שהפרקליטות תחלץ משרה נתניהו, אם מנדלבליט יפתח את הנצרה ושרה תפסיד בהליך האזרחי.
ההסבר המיטיב ביותר לעמדתו המקוממת של מנדלבליט מנוסח במשוואה ישנה, הנקראת הפעם במהופך: כסף הוא זמן. בלי כסף, פטמן לא ישכור את חוליית הקומנדו שלו ולא יישאר מעל חדד בסניגוריה. בלי פטמן, יבוא חדד ויטען שבקרוב תתוגבר ההגנה בעורך-דין חדש, שיזדקק לחודשים רבים כדי ללמוד את התיק על רבבות דפיו והקלטותיו.
ייתכן שלא יהיה בכך די להרשים את השופטת פרידמן-פלדמן, שהיא תסרב להיות ניצבת במשחק ההשהייה של נתניהו ותורה לחדד ולבאי-כוחם של מוזס והזוג אלוביץ' לשלוף יומנים ולהתארגן למועדים צפופים בסוף הקיץ. זה לא יהיה המהלך האחרון: אם נתניהו ירצה דחייה נוספת, הוא יכול להקדים את הבחירות לכנסת ולהיות עסוק מדי בעת המשפט.