ביום שבת האחרון עשה דרכו איאד אל-חלאק לעבר מרכז לבעלי צרכים מיוחדים בעיר העתיקה בירושלים, אותו נהג לפקוד מדי יום. אל-חלאק, צעיר בשנות ה-30 לחייו בעל צרכים מיוחדים, זוהה בעיני החיילים כאיום פוטנציאלי על אף שכל שעשה היה להתקיים במרחב הישראלי כצעיר פלסטיני בעל צרכים מיוחדים. אם היה יהודי בעל צרכים מיוחדים, לא היה מעורר חשד.
לפי תחקיר ראשוני של האירוע, שני שוטרים "כחולים" זיהו את אל-חלאק מתנהג בצורה "חשודה" ודיווחו בקשר על מחבל עם נשק חם. שוטרי מג"ב שהיו באזור החלו לרדוף אחריו ולירות לעברו. איאד המבוהל ברח לתוך מחסן אשפה בניסיון להתחמק מרודפיו, ושם נורה פעם אחת ברגלו ונפל לארץ. תנועה נוספת שביצע הספיקה ללוחם מג"ב לירות בו פעם נוספת בגבו ולהורגו. אל-חלאק מת בודד, מבולבל ומפוחד על רצפת חדר האשפה.
ארבע שנים לפני כן, 28 ביוני 2016, יצא איאד זכריא מוחמד חאמד מביתו שבכפר סילוואד, והחל ללכת לכיוון המסגד הסמוך בכפר יברוד בו נהג להתפלל. איאד, בן 38, אב לשני ילדים קטנים אשר סבל ממוגבלות שכלית, טעה בדרכו והגיע קרוב לעמדת שמירה צה"לית באותו רגע שבו חזרו שני חיילים מפעילות מבצעית.
החיילים צעקו לעבר איאד לעצור כמה פעמים, אך איאד המבוהל הגיב בניסיון להתרחק מהחיילים על ידי ריצה לעבר העמדה. רק כאשר ירו החיילים באוויר איאד הסתובב והחל לרוץ חזרה לכיוון סילוואד. למרות זאת החיילים ירו לעברו שתי יריות נוספות. אחת מהן פגעה בגבו והרגה אותו.
הדמיון בין שני המקרים מצמרר: איאד ואיאד סבלו כל אחד ממוגבלות אחרת אשר בגינה לא נשמעו להוראות החיילים; בשני המקרים נהרג הקורבן סמוך למקום מוכר ואהוב; בשני המקרים קראו החיילים לעצור וירו באוויר; בשני המקרים ירו החיילים בגבו של הקורבן כאשר הוא בבירור לא היווה סכנה; ובשני המקרים התגלה כי הקורבנות לא היו חמושים, וברחו מהכוח בשל מוגבלותם אשר מנעה מהם להבין את הסיטואציה. במקרה של איאד זכריא נקבע כי הוא עורר חשד סביר כי הוא מהווה סכנה מיידית לחיי החיילים, ועל כן אין לנקוט בהליך פלילי כנגד החייל היורה. במקרה של איאד אל-חלאק - ספק אם היורה יועמד לדין. גם אם כן, ניסיון העבר מלמד כי יקבל עונש פעוט בלבד.
איאד ואיאד נוספו לרשימת הקורבנות של הכיבוש הישראלי בשל היותם פלסטינים הסובלים ממוגבלות. אותה מוגבלות שעבור יהודים מהווה סיבה מספקת להרעפת אהבה ומתן עזרה בלתי תלויים, הופכת למסכנת חיים ממש כשמדובר בפלסטינים.
הוראות הפתיחה באש של צה"ל סודיות, אולם מהליכים משפטיים שניהלו ארגוני זכויות אדם ידוע כי הן מציגות מספר דוגמאות לאירועים שאינם מקימים את החשד הממשי הנדרש לפתיחה בירי ובהן: בריחה; סירוב לדרישה "לעצור" והימלטות; התקרבות להתנחלות או לגדר ביטחון (ובפירוש אחר - הימצאות באזור "רגיש").
בניגוד למציאות שמנסות להכתיב הוראות הפתיחה באש, קווי הדמיון בין שני המקרים לא משאירים כל מקום לספק: בעולם האמיתי - במציאות בה חיילים צעירים ובלתי מאומנים נשלחים לשמש ככוח שיטור אזרחי בלב אוכלוסייה כבושה, בה עצם הימצאותו של פלסטיני במרחב מצדיקה חשד ראשוני כי מדובר במחבל - כל אי ציות קל להוראות החיילים עלול להוביל לשימוש בירי קטלני. עבור בעלי מוגבלויות המשמעות היא סכנה מיידית לגוף ולחיים.
כל פלסטיני במרחב עליו שולטת מדינת ישראל לומד מהר מאוד לפחד למראה מדי כוחות הביטחון הישראלים, ובצדק. ניתן רק לדמיין כמה מתגברת האימה כאשר מדובר באדם בעל לקויות מנטליות. המציאות האיומה היא שידם של כוחות הביטחון קלה על ההדק אל מול הפלסטינים גם בנסיבות רגילות, וכאשר פלסטיני, החסר את הכישורים המנטליים להבנה והתמודדות עם הסיטואציה בה חייל חמוש נובח לעברו פקודות, פוגש בכוחות הביטחון הישראליים מהם למד לפחד כל חייו - נדמה שגורלו נגזר מראש. ניסיון בריחה משמעו במקרים רבים גזר דין מוות. הוצאה להורג ללא משפט.
זהו הסף הנמוך הנדרש עבור אנשי כוחות הביטחון כדי לקחת את חייו של נתין פלסטיני. בפועל אין צורך במעשה מפורש או במידע אמין המבהיר כי מדובר במחבל המסכן את גופם או חייהם של החיילים או אחרים בסביבה, וכל שנדרש הוא אי ציות לקריאה לעצור. מה ימנע מהחיילים גם בפעם הבאה לירות בחשוד בעל לקות שכלית שטועה בהבנת הסיטואציה ובורח מהם? מה ימנע מהם להפעיל כלפיו כוח אש קטלני על אף שהוראות הפתיחה באש הכתובות לא מתירות אותו? למה שגם בפעם הבאה לחיילים לא תקום מבחינת המערכת הצבאית הגנה של "ירי סביר בנסיבות העניין"? מה יעצור את הסוף הידוע מראש של חייו של פלסטיני נוסף שיעורר חשד בשל מוגבלותו? אותה מוגבלות המעוררת חמלה וסימפטיה מהחברה אם אתה יהודי, חורצת את דינך אם אתה פלסטיני.
הכותב הוא עו"ד חגי בנזימן, חבר בצוות המשפטי של ארגון "יש דין"