שחור-לבן: פה גדול, שחקן ענק

מאת אורי בר-שביט


מכבי אולי מפסידה והליגה אולי מעניינת קצת יותר, אבל ימים קשים עוברים על הכדורסל הישראלי. מבט לשורת הסטטיסטיקה המורה על כמות הצופים במגרשים, מספרת את הסיפור כולו. אם נעמיד לרגע בצד את זהותה הלא משתנה של האלופה, אולי הדבר העצוב ביותר בשנים האחרונות הוא מותו של הדרבי. פעם היו לנו שלושה כאלה, על אמת, בתל-אביב, רמת-גן וחיפה. העונה, אחרי הפסקה ארוכה, נראה היה כי לפחות אחת היריבויות, זו של עיר הכרמל, עומדת להתחדש. עד עכשיו מכבי, או בשמה החדש "מ. כ.", עומדת די יפה בציפיות, אך סימני ההתפרקות הגוברים של הפועל, מאיימים להפוך את הדרבי הקרוב ביום ראשון ללא יותר מאפיזודה חולפת.

ספק אם הקרב על הגאווה העירונית ידיר שינה מעיני החיפאים, אך זו בוודאי הזדמנות טובה להיזכר בימים בהם האולם ברוממה היה המלחה של חיפה. ימים בהם הכדורסל החיפאי היה אלטרנטיבה ראויה לשליטים הכל יכולים מת"א ושימש גם פס ייצור של כשרונות מסוגם של ארי רוזנברג, עדי גורדון, תומר שטיינהאור וגיא גודס. סיפור הקריירה של אחד הכשרונות היותר גדולים שצמחו בחיפה, חיים זלוטיקמן, מתאר במידה רבה את עלייתו ונפילתו של הכדורסל החיפאי.

חיים הצעיר היה מהילדים שזוכים לכינוי "נולד עם הכדור ביד" ולא פחות מכך אהב מאוד את הספורט, או כמו שהוא עצמו מתאר: "החיים הסתובבו סביב הכדור, לא היו דברים אחרים". בהתחלה הוא התאמן בכל ספורט שרק היה יכול: כדורסל, שחיה, קפיצה לגובה. בגיל 10 הוא אפילו התאמן אצל רובי יאנג בקבוצת הילדים של הפועל חיפה כדורגל. אבל לאורך הזמן, הפופולריות של הכדורסל והנגישות, לעומת מגרשי הכדורגל הרחוקים שבקריות, מיקדו אותו באולם הכדורסל. עשרים ושישה המטרים שבין שני הסלים, הפכו לבית השני שלו.

רני כהנא, המאמן שליווה את ראשית הקריירה שלו, מספר: "אני אימנתי אז את הנוער והנערים של הפועל חיפה, וחיים היה ילד קטן שהפריע לי באימונים. הוא שרץ במגרש עשרות שעות, קולע, מקפיץ ומכדרר, עד שאמא שלו הייתה באה לקחת אותו הביתה ב-11-10 בערב".

מהר מאוד הפך הילד הזה לכוכב הקבוצות הצעירות של הפועל חיפה, ומשם נפתחה בפניו גם הדרך לנבחרת הנוער. הכשרון החל להתגבש, אבל הזאטוט שהפריע לאימוני קבוצות הנוער, נשאר פרחח לא קטן, שלא דפק חשבון לאף אחד, גם לא למאמן הקשוח אריה דווידסקו. היה זה עוזר המאמן, רני כהנא, שנדרש למלוא יכולת השכנוע שלו, על מנת להזכיר לדווידסקו שמאחורי הפה הגדול הזה מסתתר שחקן גדול עוד יותר.

במחנה ההכנה לקראת אליפות אירופה ב-1975 התמודדה נבחרת הנוער מול בלגיה. בשני המשחקים הראשונים הפסידה הנבחרת ובשלישי ניצחה. לקראת סיום המשחק השלישי, כשהניצחון היה ברור, הטעה זלוטיקמן שחקן בלגי בעת שהיה בלי כדור וגרם לו לחשוב שהוא מקבל את הכדור לידיו. הבלגי הנבוך חיפש את הכדור וזלוטיקמן לא רק שלא הסתפק בתעלול, אלא גם פרץ בצחוק.
בדרך לאליפות פגשה הנבחרת שוב את היריבה הבלגית. דקה לאחר שריקת הפתיחה נכנסו בחיים שני שחקנים בלגים וכמעט הרגו אותו. זלוטיקמן למד את הלקח, לפחות לזמן מה.

במהלך האליפות ביסס את עצמו כשחקן חמישייה והנבחרת סיימה במקום השמיני. בהפועל חיפה עלה זלוטיקמן לבוגרים וב-1978 זומן גם לראשונה לסגל הנבחרת הבוגרת, שיצאה להשתתף בגביע הביניבשתי בארגנטינה. שם הבין מייד כי עובדה אחת פשוטה תמנע ממנו להפוך לכוכב גם בנבחרת- הוא לא בא מאזור תל-אביב.
"גם אם הייתי מייקל ג'ורדן לא הייתי בחמישייה", אומר זלוטיקמן. "רלף קליין היה המאמן והנבחרת הייתה מכבי ת"א מחוזקת. בעמדה שלי, כמו תמיד, היה את מיקי, אז קשה להתלונן. גם בארי לייבוביץ' ושמוליק זיסמן, שהיו בכמה מקרים בכושר עדיף על ארואסטי, עלו רק מהספסל". למרות זאת, מצא זלוטיקמן את מקומו גם ליד מיקי וסיים את הטורניר כמלך הסלים של הנבחרת.

עונת 9-78 היא גם העונה הזכורה ביותר אצל זלוטיקמן מימיו בהפועל חיפה. "זו הייתה הפעם הראשונה ששיחקנו בגביע אירופה. הגענו לבית רבע הגמר בקוראץ' והיה לי ממוצע של בערך 25 נקודות למשחק. רוממה היה מפוצץ כל משחק ב-2,800 צופים שבאו לראות חבורה של וירטואוזים. היו לנו שחקנים כמו שי שרף, שריאל בן-צבי ושאול לופו, שאולי לא זכורים היום על ידי רבים, אבל הקהל היה קונה כרטיס בשביל לראות אותם משחקים. היום כבר אין הרבה שחקנים כאלה".

הקבוצה הצעירה של רני כהנא נתנה פייט לקבוצות מנוסות ממנה בהרבה, והמשחק הגדול ביותר שלה באותה עונה היה דווקא בחוץ מול פרטיזן בלגארד. פרטיזן הייתה אז אחת הקבוצות הטובות ביבשת ובשורותיה שיחקו שניים מהכוכבים הגדולים ביותר של הכדורסל האירופאי בכל הזמנים - קיצ'אנוביץ' ודליפאגוביץ'.

למחרת, מול 5,000 צופים שמילאו כל פינה באולם, עלו השחקנים עם פיק ברכיים. כהנא: "היינו ירוקים והתחננו לצאת משם עם 20 הפרש. המשחק התחיל וחיים שהיה היחיד שלא פחד מאף אחד. הוא קלע שני סלים שלא אשכח בחיים- הוא העביר לגארדים בין הרגליים ודפק לגבוהים היוגוסלביים שני דאנקים על הראש.

"אחרי 3 דקות התוצאה הייתה 10:10, כשאת כל הנקודות עבורנו קלע חיים. היינו צמודים לפרטיזן כל המשחק ואלמלא השופט הבולגרי, ששתי דקות לסוף שרק לזלוטיקמן עבירת תוקף חמישית, שלא הייתה ולא נבראה, היינו מנצחים את המשחק".
זלוטיקמן קלע במשחק 30 נקודות (תזכורת: לא היו אז קליעות ל-3 נקודות) והוא והחברים זכו להרבה מחמאות כשחזרו ארצה. פרטיזן, עם או בלי עזרת השופט, המשיכה כל הדרך עד לזכייה בגביע קוראץ'.

זלוטיקמן פרח בהפועל חיפה. הקבוצה שכנה באופן קבוע בצמרת הטבלה וניצחה במרבית משחקי הדרבי הסוערים- "היו לנו 3 משחקים גדולים בעונה, פעם אחת כשמכבי באה לחיפה ושני משחקי הדרבי". אבל את ההישג הגדול ביותר של הכדורסל הישראלי- זכייתה של הנבחרת בסגנות אליפות אירופה ב-1979, הוא החמיץ.

"כמה שבועות לפני אליפות אירופה, ביקשו ממני לחזק את נבחרת העתודה. המאמן שם היה בוב גונן, שרצה קבוצה של חיילים. אני שהייתי יותר יצירתי, אף פעם לא הייתי הדוגמא לחייל טוב וכשחזרנו גונן הלך להתלונן אצל רלף קליין. רלף, כדרכו, לא ידע להתמודד עם שחקנים יצירתיים- או שוויתר להם, או שהעיף אותם. מכיוון שבנבחרת מיקי והחבר'ה ממכבי היו השחקנים בטוחים אצלו, אני מצאתי את עצמי מחוץ לנבחרת".

בתחילת שנות ה-80 התעניינו הקבוצות הגדולות מהמרכז- מכבי ת"א, הפועל ת"א והפועל ר"ג, באפשרות לצרף את הוירטואוז הצעיר. בהפועל חיפה סירבו לשחררו. הקבוצה נשלטה אז על ידי עסקני ההסתדרות, שההתנהלות שלהם כבר בישרה על ניצני ההתרסקות שתגיע בסוף העשור.
זלוטיקמן התחתן בקיץ 1984 וכשהצליח בקיץ העוקב לפנות לעצמו זמן על מנת לצאת לירח דבש בארה"ב, הכינו לו העסקנים הפתעה. מספר זלוטיקמן: "בזמן שהייתי בארה"ב, שבוע לפני המועד האחרון להעברות, הם שלחו לי מכתב, שהגיע לאבא שלי, בו נכתב שהם לא יוכלו לעמוד בתנאי השכר שלי- 35 אלף דולר. מי שעמד מאחורי העניין היה מחזיק תיק הספורט יצחק מאדר, שידע שלא אוכל למצוא קבוצה כי אני בחו"ל ולא תהיה לי ברירה אלא להסכים לקיצוץ בשכר".

אבל זלוטיקמן אף פעם לא היה פראייר של אף אחד, הוא תפס טיסה לארץ עוד למחרת, ישב אצל עורך הדין שלו עד אמצע הלילה וכבר למחרת השיג מבית המשפט שחרור מהקבוצה. במקביל סיכם עם מישקה לפרדון על הצטרפותו להפועל חולון.
הייתה זו העונה הגדולה ביותר מעולם של הפועל חולון. הקבוצה סיימה במקום השני, הגיעה לגמר הגביע והפסידה למכבי לאחר שהייתה קרובה לניצחון. באותה שנה הפכה הקריאה "אלימלך הוא המלך" למטבע לשון בספורט הישראלי.

עזיבתו של זלוטיקמן סימנה במידה רבה את התנפצות האלטרנטיבה החיפאית. הכדורסל הצעיר והרענן נכנע לריקבון של הניהול הפוליטי והשאיר את הזירה המקומית לעליונות המתמשכת של האימפריה הצהובה. זלוטיקמן המשיך לעונות נפלאות בהפועל ת"א ובמכבי ראשל"צ (לצדו של מיקי), ואין ספק שאלמלא היה משחק באותם שנים בהם כיכבו ברקוביץ' וג'מצ'י ששיחקו במכבי, היה זוכה ליותר הכרה. לראיה הוא מספר: "הדבר המדהים הוא שבשנה אחת בהפועל ת"א (מתוך 3) קיבלתי יותר חשיפה מאשר כל השנים בחיפה. עד היום הרבה אנשים בטוחים שאת רוב הקריירה שלי עשיתי באוסישקין".

ב-1987, אחרי שנה בראשל"צ, חזר זלוטיקמן לעונה אחת להפועל חיפה והשלים ביחד עם פיני חוזז, עדי גורדון וגודס הצעיר, קבוצה שהזכירה את הימים הגדולים של חיפה. אבל המצב הכלכלי כבר היה בכי רע, הקבוצה העמידה קופסאות התרמה במשחקים ובסיומה של העונה עשה זלוטיקמן את דרכו חזרה לראשל"צ. הפועל חיפה, בראשות גודס, עוד נתנה עונה הירואית בה כמעט והדיחה את מכיב ת"א בחצי גמר הפלייאוף, אך לאחריה צללה כמו גוש בטון לתהומות הליגה השניה.

ביום ראשון שוב דרבי בחיפה. זלוטיקמנים צעירים אין היום בחיפה, גם גורדונים וגודסים לא, אבל אם אתם באזור של רוממה מומלץ לקפוץ. חיפה היא כמו שזלוטיקמן מדגיש "עיר של ספורט", ועם קצת מזל וקצת אמונה, אולי תיפלו בדיוק על המשחק שיעיר את הכדורסל בעיר מחדש. קחו בחשבון שאז כבר יהיה קשה להשיג כרטיסים.