יום הזיכרון לשואה ולגבורה

הבטחתי לעצמי לעולם לא לדרוך בפולין. כעת, מביתי בקרקוב אני רואה דברים אחרת

סבי וסבתי, שראו את משפחותיהם נמחקות באושוויץ, תיארו את פולין כמדינה הנוראה בעולם. בילדותי תמיד אמרו לי שהפולנים גרועים מהנאצים, וחינכו אותי לשנוא אותם. מפגש מקרי ברחוב לפני 15 שנה גרם לי לשנות את דעתי

ניסן צור
צילום: רויטרס, עריכה: אסף דרורי

בילדותי לימדו אותי על סיפורי הזוועה של "פולין האנטישמית". סבי וסבתי תיארו אותה כמדינה הנוראה בעולם. כיום אני עיתונאי ומדריך טיולים המתגורר בקרקוב, מלמד באוניברסיטה בוורשה ונשוי לאישה פולנייה מקסימה, ויותר מכל אני מנסה להראות לשני העמים את הצדדים היפים שיש בהם.

סבי וסבתי נולדו בעיר לודז'. סבי היה סנדלר, סבתי טבחית. הם לא הכירו אחד את השנייה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. סבי היה מורה לריקודים, נשוי, עם שני ילדים - בן ובת. סבתי הייתה רווקה צעירה שהתגוררה אז עם הוריה ואחותה הבכורה. עם פרוץ המלחמה הם נלקחו, כמו כל יהודי האזור, יחד עם משפחותיהם אל גטו לודז'. זמן קצר לאחר מכן הם הועברו, יחד עם עוד יהודים רבים, אל אושוויץ. התחנה הסופית. כבר עם כניסתם למחנה הופרד סבי מאשתו וילדיו דאז, שאותם לא ראה שוב מעולם. גורלם נחרץ מול עיניו. הם נשלחו אל תאי הגזים. כך גם היה גורלה של אחותה של סבתי, ששימשה תחילה כאחות הראשית של מחנה אושוויץ, אך לאחר מכן נשלחה גם היא אל תאי הגזים.

הדור הנוכחי לא אחראי לפשעי העבר. צעדה לציון 76 שנה לשחרור גטו ורשה, ב-2018 (צילום: AP)

שעות ספורות מאוחר יותר הועמדו כל הגברים שהגיעו "במשלוח האחרון" לאושוויץ בשורה ארוכה, והנאצים החלו לתחקר כל אחד מהם על מקצועו, במטרה להבין מי מהם יהיה שימושי עבורם ומי נחרץ גורלו למוות. חברו הטוב של סבי, שעבד כסנדלר והגיע יחד עם סבי לאושוויץ באותה רכבת נוראה מלודז', ניצל את העובדה שעמד לצדו של סבי באותה שורה ולחש לו "תאמר להם שאתה סנדלר. אני כבר אלמד אותך את העבודה".

ואכן, סבי אמר לנאצים שהוא סנדלר, ובכך הציל את חייו. הם החליטו להותירו בחיים על מנת שיתקן את מגפיהם. סבתי, שסיפרה באותה העת לנאצים כי היא טבחית, נותרה גם היא בחיים על מנת לעבוד במטבח מחנה ההשמדה.

באחד הימים הגיע סבי למטבח על מנת לקבל את "ארוחת הצהריים" - מנת מרק דלוחה ופרוסת לחם. כשהגיע אל האישה היהודייה הצעירה שהגישה לו את המרק ופרוסת הלחם, הוא לחש לה בשקט "אני גווע ברעב. תני לי עוד פרוסת לחם אחת". היא, כמובן, סירבה בתוקף בטענה כי "אם הנאצים יראו את זה, הם יהרגו אותי". באותו רגע שלף סבי את הפטיש ששימש אותו לעבודתו כסנדלר ואיים על האישה הצעירה וההמומה "תני לי פרוסת לחם נוספת, או שאני עצמי הורג אותך". הצעירה המבוהלת שלפה פרוסת לחם שהסתירה בחזייתה, הגישה אותה לבחור הצעיר שאיים עליה, ולחשה בשקט "קח ולך מכאן מהר, לפני שמישהו מהנאצים רואה".

הזיכרונות היו כואבים מדי. מרים ושמעון צ'כנובסקי, עם הנכדים ניסן ורונן צור (צילום: אתר רשמי, -)

הודות לעובדה ששניהם, גם סבי וגם סבתי, היו "שימושיים" עבור הנאצים, הם הצליחו לשרוד את זוועות אושוויץ תוך סבל בל יתואר. עם שחרור המחנה על ידי הצבא האדום הם עברו להתגורר, כל אחד בנפרד כמובן, בעיר ורוצלאב. סבי פתח סנדלריה וניסה לחזור לשגרת חיים נורמלית, תוך התמודדות יומיומית עם הכאב על האובדן הנורא של אשתו וילדיו, שנשלחו לתאי הגזים במחנה אושוויץ הארור. באחד הימים הגיע לבקרו בסנדלריה אחד מחבריו הקרובים, שניסה לשכנע אותו להקים שוב משפחה. "שמעון, הגיע הזמן להשאיר את העבר הכואב מאחור ולהקים משפחה חדשה. אני רוצה להכיר לך חברה טובה שלי, אישה מקסימה. גם היא שרדה את אושוויץ, והגיע הזמן שגם היא תקים משפחה ותחזור לחיים שפויים", אמר לו.

עוד בוואלה!

יום השואה הבינלאומי: הפחד שוב כאן - ואירופה לא למד לקח

לכתבה המלאה
הכותב וסבו שמעון (צילום: אתר רשמי, -)

סבי הסכים להכיר את האישה. כשהגיע לפגישה עם אותה "חברה מקסימה" של חברו הטוב, נדהם לגלות שמולו עומדת בדיוק אותה אישה צעירה עליה איים מספר חודשים מוקדם יותר עם פטיש במטבח של אושוויץ... סבתי רצתה כמובן להימלט מהמקום באותו רגע, אך סבי הרגיע אותה והתנצל על מעשיו. "חשתי שאני גווע ברעב", הסביר לה. היא הסכימה לתת לו הזדמנות. ההזדמנות הזו הסתיימה בנישואיהם, ובהולדתו של אבי בשנת 1946 בעיר ורוצלאב.

ב-1957, עם התגברות האנטישמיות בפולין, ממנה סבל גם אבי שהיה אז ילד בן 11 בבית הספר ונאלץ לשמוע את מילות הגנאי "ז'יד, ז'יד" כמעט בכל הזדמנות, החליטו סבי וסבתי לעלות לארץ. לאחר מסע ארוך ומייגע הם הגיעו אל ארץ הקודש. אבי נשלח לקיבוץ, וסבי וסבתי ניסו לבנות את חייהם מחדש בארץ ישראל.


את החופשים הגדולים בילדותי ביליתי במחיצתם, ותמיד ביקשתי לשמוע עוד ועוד סיפורים על הזוועות שעברו עליהם באושוויץ. הם לא ממש שמחו לדבר על זה, הזיכרונות היו כואבים מדי. מדי פעם שיתפו אותי בסיפור או שניים מהתקופה הקשה באושוויץ.

אחד המוטיבים העיקריים עליהם חזרו תמיד, היה "ילד, לעולם אל תדרוך בפולין. המדינה האנטישמית בעולם. חלק משכנינו הפולנים היו גרועים מהנאצים". אני יכול לומר בפה מלא שבילדותי גדלתי וחונכתי לשנוא את פולין ואת "הפולנים האנטישמיים" עד עמקי נשמתי. אם היה מקום אחד בעולם שהבטחתי לעצמי עוד כילד לא לדרוך בו לעולם - זו הייתה פולין.

רצה הגורל ולפני 15 שנה הכרתי ברחובות תל אביב בחורה פולניה שהייתה בטיול בישראל, שפנתה אליי בשאלה כיצד להגיע לרחוב מסוים. כאשר שאלתי "מהיכן את?" התשובה הייתה "פולין". התפתחה שיחה, והשאר היסטוריה.

מרים ושמעון צ'כנובסקי, יחד עם ניסן ורונן צור והאם ריקה צור (צילום: אתר רשמי, -)

לאחר שיחה ארוכה וטיול משותף של מספר ימים יחד בישראל, התפתח סיפור אהבה שבעקבותיו שוכנעתי על ידה לבוא ולבקר אותה בלובלין, עיר מגוריה. הביקור הראשון שלי בפולין כלל בתוכו חשש עצום. "מה יהיה איתי שם, יהודי לבד בפולין הנוראה...". אך המציאות הוכיחה שוב את נכונות המשפט "מה שרואים משם, לא רואים מכאן". נכון, לאורך 15 השנים בהן אני מתגורר בקרקוב היו גם תקריות פחות נעימות, ומספר פעמים במהלך עבודתי כעיתונאי עבור התקשורת הישראלית נתקלתי בגילויי שנאה ליהודים ללא סיבה אמתית. עם זאת, אני יכול להעיד כי מרביתם המוחלט של הפולנים עברו את שלב השנאה ליהודים ללא שום סיבה. מרבית הפולנים כיום סקרנים ללמוד על היהדות, על ישראל, לבקר בישראל ועוד.

בשנים האחרונות נפתחו מגמות ללימודי יהדות באוניברסיטאות רבות בפולין, ופסטיבלים לתרבות יהודית מתקיימים מדי שנה בכל הערים הגדולות במדינה. מעדות ראשונה אני יכול לספר שאשתי הפולניה ומשפחתה מציינים יחד איתי כל חג יהודי, למדו את הלכות הכשרות ומקפידים לבשל רק אוכל כשר עבורי. אשתי מקפידה להדליק נרות בחנוכה, צמה איתי ביום כיפור, ועקב העובדה שאת ליל הסדר הזה נאלצנו לחגוג לבדנו בקרקוב עקב הקורונה, היא הקפידה להכין סדר כהלכתו ואף לקרוא חלק מההגדה בשפה הפולנית.


אני עובד כעיתונאי עבור התקשורת הישראלית בפולין, מלמד תקשורת באוניברסיטה בוורשה, ומדריך תיירים ישראלים בקרקוב. עבודתי מביאה אותי לפגוש מקומיים רבים - אנשים פשוטים, אך גם אישים חשובים יותר. מניסיוני האישי המתפרש על פני 15 שנים, אני יכול להעיד כי מרביתם המוחלט של הפולנים הם אנשים חביבים ומסבירי פנים, שמחים לעזור ככל יכולתם, ולרובם המוחלט אין היום בעיה עם יהודים או ישראלים.

במסגרת עבודותיי וכוחותיי המוגבלים, אני מנסה להביא כמה שיותר לקירוב לבבות ואחווה בין פולנים ויהודים. אני מעניק הרצאות על ישראל ועל היהדות, מזמין פולנים לבקר בישראל, ובאותה העת מנסה להביא לישראלים את הצדדים היפים של פולין בהרצאות או בכתבות שלי. ומי שביקר בפולין יודע כי יש המון צדדים יפים גם לפולין ולפולנים. אז נכון שפוליטיקאים, משני הצדדים, מנסים מתוך שיקולים פוליטיים ללקט עוד כמה קולות תוך יריקת רטוריקה לאומנית. ואולם מסיפורי האישי אפשר ללמוד שגם כשגדלים על סיפורי זוועה על "המדינה האנטישמית ביותר בעולם, מדינה שלעולם אל תדרוך בה!" - הרי שהמציאות היא אחרת.

עדות ביידיש ליד ושם של מרים צ'כנובסקי (צילום: אתר רשמי, -)

חובה לזכור ולעולם לא לשכוח את ההיסטוריה הנוראה של עמנו בפולין. עם זאת, הגיע הזמן להבין שהגיעה העת לפיוס. בוודאי עם הדור הנוכחי שאינו אחראי על פשעי חלק מאבותיהם, ולגלות מדינה מקסימה, מקומות מדהימים לטיולים - גם בערים הגדולות וגם בטבע המרהיב, אנשים חביבים ומסבירי פנים שישמחו תמיד לעזור. הגיעה העת להתגבר על משקעי העבר. לשכוח - לעולם לא. להתגבר על הדעות הקדומות - בהחלט כן.

ניסן צור הוא עיתונאי, מדריך טיולים ומרצה ללימודי תקשורת בפולין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully