העיניים שלהם טרוטות. על עצמות הלחיים שלהם יש סימנים ממסיכות המגן. הם לא מחייכים.
הרופאים והאחיות שחזית המאבק של איטליה במגיפת הקורונה כמעט אינם ניתנים לזיהוי מאחורי המסיכות, החלוקים, הכפפות וכיסויי השיער שלהם - שריון הקרב הדק שהם עוטים בתחילת כל משמרת בתור המחסום היחיד שלהם מפני הדבקה.
צלמי סוכנות הידיעות אי-פי תיעדו אותם במהלך ההפסקות הקצרות שלהם ממחלקות הטיפול נמרץ בערים ברגמו וברשה שבלומברדיה, וברומא. כולם הצטלמו מאחורי וילונות ניתוח ירוקים, הרקע חסר הרגשות של המחלקות הסטריליות שלהם.
ביומיים האחרונים הגיעה איטליה ליותר מעשרת אלפים קורבנות, הכי הרבה בעולם בפער ניכר, ועקפה את סין במספר הנדבקים, כשהיא שנייה רק לארצות הברית. עם זאת, המכון לבריאות הלאומית אמר כי יש גם האטה בקצב ההידבקויות בימים האחרונים, מה שמצביע על כך שהסגר הארצי מתחיל להשפיע אחרי שבועיים וחצי.
עבור הצוותים הרפואיים, כל הקלה בכאוס שפקד את בתי החולים בתחילת התפשטות הנגיף באיטליה היא מבורכת. עם זאת, הם יודעים שהם לא קרובים לסיום מצב החירום הזה.
"מה שאנחנו עוברים זה כמו קעקוע", אמרה דניאלה טורנו, אחות במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בברגמו. "זה יישאר לנצח".
לעתים, הם לא שותים מים או כל נוזל במהלך המשמרת שלהם, שמונה, עשר או 12 שעות, כדי שהם לא יצטרכו ללכת לשירותים ולהתפשט. הם עוקבים אחרי פרוטוקולים קפדניים תוך שהם פושטים את חליפות המגן, הכפפות והמסיכות שלהם, בידיעה שמהלך שגוי אחד עשוי לגרום להם להידבק בווירוס.
יותר מ-7,100 עובדי בריאות כבר נדבקו בווירוס. הם נשלחים הביתה כדי להתאושש ולהתייצב בחזרה לעבודה אחרי שהם מחלימים. חסרונם מורגש מאוד, מה שמייצר עבודה נוספת עבור אלו שנותרו. יותר מ-50 רופאים כבר מתו מהנגיף.
הלחץ במחלקות לטיפול נמרץ הוא מוחשי, והשקט מחריש אוזניים. לפעמים שומעים רק את מסוקים הממריאים ונוחתים בחוץ, מפנים חולה אנוש נוסף לבית חולים שאינו מלא עד אפס מקום.
גיבורי המגיפה באיטליה לא רק מטפלים בחולים עם הנשמה ואספקת חמצן. הם מחליפים בנים ובנות, אחים ואחיות, שבנסיבות רגילות היו יכולים לבקר, לאחוז בידיהם של יקיריהם החולים ולעודד אותם.
חולי הקורונה חייבים להיות מבודדים, ובני משפחותיהם מושמים בהסגר. החולים נותרים לבדם, ולעתים קרובות הם קשישים - ומפוחדים.
"החולים האלו משוועים לאוויר", אמר ד"ר גבריאל טומסוני, ראש המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הציבורי הציבורי בברשיה. לדבריו, הצוות שלו מספק לא רק עזרה מצילה חיים, אלא משהו אחר, אנושי יותר.
"אנו יודעים שמדובר בחולים קשישים", אמר תומסוני בתום המשמרת שלו בערב שישי. "הם זקוקים לקרבה ולרוך".
אפשר לראות זאת בעיניים שלהם.