חוק ביבי, לאיסור הטלתה של הרכבת הממשלה על נאשם בפשע, מיותר בכל מדינה שפויה. תוכנו מובן מאליו ומשקף שכל ישר, ללא צורך בהצבעת מחוקקים. אבל בגלל פחדנותם של עורכי דין בתפקידים ממלכתיים, הנרתעים ממימוש אחריותם, המיותר נעשה לחיוני, כמחסום בפני הטירוף.
ישראל לא היתה מגיעה ליוזמת החוק, של ח"כ עפר שלח (כחול לבן), אילו התעשתו נשיא המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ושופטי העליון והכריעו בסוגיה שהתגלגלה לפיתחם, כל אחד בתורו. אבל הם נבהלו מהרעם המתגלגל של הסתת הנאשם ותרועות תומכיו, המאיימים לעלות על הבסטיליה ולכונן את שלטון הטרור של הגיליוטינה. להגנתם יאמרו שלא לעורם הפרטי הם חוששים, אלא לשלום מוסדותיהם, שבלעדיהם אין מדינה. תקוותם, שגורם אחר כלשהו יפטור אותם מחובת ההכרעה, לא רק נכזבה - ההשתהות החריפה את המשבר. לכן התהפכו היוצרות: הרוב בכנסת, שברגיל זקוק לריסון בידי היועמ"ש ובג"ץ והנשיא, נערך לפטור אותם מרתיעתם מהצלת המולדת.
בשנתיים האחרונות, תחילה באתר זה ובהמשך בכל מקום, נדון הנושא ונגרס עד דק. השאלה פשוטה: מתי פסול חבר כנסת שהוא אזרח ותושב ישראל - אלה הדרישות היחידות בחוק - מלעמוד בראש הממשלה, והאם בנימין נתניהו כבר איבד את כשירותו לתפקיד, או רק עלול להגיע לכדי כך במורד המדרון, בתום ההליכים הפליליים נגדו, ולפי שעה עסקים כרגיל.
הבסיס לפלפולים המשפטיים ועוד יותר מכך הפוליטיים הוא מצבו חסר התקדים של מי שיהיה שוב, עם השבעת הכנסת ה-23, לח"כ נתניהו. שוב, מפני שלא חשוב מה קרה בכנסת היוצאת ובממשלת המעבר שכיהנה לכל אורכה, וגם בכנסת ה-21 שנבחרה באפריל אשתקד ובסוף ה-20 שהתפזרה טרם זמנה בשלהי 2018. להיותו של נתניהו ראש הממשלה המתמהמה לצאת אין שום נפקות לעניין הממשלה הבאה - לא יותר מאשר מעמדו של דוד בן גוריון כראש הממשלה הזמנית ללא בחירות כלליות, בין הקמת מדינת ישראל לבין הבחירות לכנסת הראשונה, השפיע על עובדת בחירתו לראש הממשלה ב-1949. אין רציפות זכויות.
והשאלה, בתמציתה, היא מה קורה כאשר חבר בכנסת החדשה, האוסף חתימות של נציגי סיעות הממליצים עליו בפני הנשיא, מביא כתב אישום חמור מהבית. לא סופג כתב אישום כזה בעיצומה של כהונה, אלא מצוייד בו על קו הזינוק להרכבת ממשלה.
אפשר להקדים ולשאול, האם ח"כ כזה פסול לכהן בתפקיד שר. לא ראש הממשלה, רק אחד מחבריה; ולא באמצע חיי הממשלה, אלא בהיוולדה. ובכן, החוק - אם מתעקשים ליישם אותו כפשוטו - אינו אוסר לצרף את חיים כץ, למשל, ללא קשר לסוגיית חסינותו, לממשלה הבאה; וכל מה שאינו אסור במפורש, הרי מותר.
למעלה מכך: לפי החוק, כץ גם לא היה חייב להתפטר מהממשלה הנוכחית, בכנסת היוצאת, כי החוק קובע במפורש מתי מגיעה שעת התפטרותו של שר העומד לדין, ואין זאת שעת תחילת משפטו. רק במועד הרע של סופו, בהרשעתו בקלון, מוכרח השר להתפטר.
פתקים בקלפיות אינם מגבוני שחיתות
מדוע, בכל זאת, התפטר כץ כמו כל קודמיו שהואשמו בעודם שרים, מאז אריה דרעי ב-1993? כי איש מהם לא העז להעמיד במבחן בג"ץ את תקפותה של "הלכת דרעי", שנפסקה במצוות השופט אהרן ברק, גם כאשר החוק שונה לטובת השרים-הנאשמים לאחר כשמונה שנים. חוק יבש לחוד ומציאות סבירה לחוד; נאשמי הממשלה קיבלו את הדין ולא כפו על ראשי הממשלה לבחור בין פיטוריהם (כנדרש בהלכת דרעי, אם אינם מתפטרים) לבין אחריות ציבורית להמשך כהונתם של שרים בעודם נשפטים.
וכאמור, אין בהלכת דרעי מילה באשר לכשירותו של ח"כ, בין שהיה שר שהתפטר לנוכח כתב-אישום ובין שהוא כדוד ביטן שעדיין לא היה, לכהן בממשלה חדשה. כביכול, הבחירות מוחקות מה שנכתב עד כה ומציגות לוח חלק. המצביעים ידעו שכץ וביטן מופיעים ברשימת הליכוד. הם שלחו אותם לכנסת. מכאן שזהו רצון הבוחר.
רגע-רגע, אמרו שופטי העליון וביניהם הנשיאה אסתר חיות, כשעסקו במשקלו של רצון הבוחר בנסיבות נוחות יותר, בסדר-גודל של ראשי עיריות, ללא חשש מראש ממשלה המשסה את האספסוף בכל רשויות החוק וטוען שההרכב שנקבע למשפטו "שמאלני", משמע המשחק מכור נגדו; עם כל הכבוד לרצון הבוחר, המשתקף בהתעקשות התושבים לדבוק במנהיגם האהוב והיעיל גם כשמרחפים מעליו אישומי שחיתות, ואף שעדיין לא הורשע וייתכן שיזוכה, גובר עליו טוהר המידות. פתקים בקלפיות אינם מגבוני שחיתות.
על הרצף שבין חף ציבורית לאשם-בכוח נקבעה בהלכת דרעי, וכנגזרת ממנה למשרתי ציבור אחרים כגון ראשי העיריות, נקודת פרישה מחייבת: הגשת כתב האישום. לא תלונה, לא חקירת משטרה, לא המלצת החוקרים, לא החלטת הפרקליטות, לא אימוץ ההחלטה בידי היועמ"ש, לא כתב חשדות, לא שימוע. בכל אלה אין די. רק במעבר מהרשות המבצעת לשופטת, בהגשת כתב האישום, שהיא ראייה מנהלית חזקה אף שאינה מבטיחה הרשעה שסמכותה מסורה רק לבית המשפט, עובר הנטל לחשוד בשחיתות. כך באשר לפקיד בכיר - מנכ"ל משרד ממשלתי, יוסי גינוסר שהיה מועמדו של שר השיכון פואד בן אליעזר לניהול משרדו - וכך גם באשר לשר.
האמנם, לנוכח כתב אישום, הטיפוס במדרגות השררה של עובדי הציבור, מפקיד לנבחר, ממנכ"ל לשר, אמור להיעצר שם ולא להגיע לחוד המדרג, לראש השרים, מי שיכול לפטר את חברי הממשלה ואין מעליו - לבד מרוב גדול בכנסת - מי שיכול לפטרו? אבסורד. על אבסורד זה נשען טיעונו של נתניהו נגד פסילתו להרכבת הממשלה.
הטיעון נשאב מסעיף אחר באותו חוק המתיר לשר לכהן עד הרשעתו, למרות הלכת דרעי. הנוסח אינו זהה, כי ראש הממשלה מקבל שתי ארכות נוספות, לערער לעליון וכשהערעור נדחה לשכנע את ועדת הכנסת ואת מליאתה, אך הרעיון דומה. לכן, אם חוק זה מ-2001 קובע באשר לראש הממשלה - המכהן, לא המתחיל בתפקידו - כי אז עליו לחול גם על השרים, מה שבפועל אינו קורה כי איש מהם לא העז לתבוע מבג"ץ לנהוג לפי החוק ולא לפי ההלכה.
העגלה תקועה והסוסים מסתערים
למעשה, השרים - אף שאינם מנצלים את זכותם החוקית - הם שנהנו מההפקר של ראש הממשלה, כי הגרסה העכשווית של החוק הוסיפה גם אותם אליו, כמי שאינם חייבים להתפטר עם הגשת כתב האישום. בנוסח הקודם הוא הופיע בלעדיהם. לראשונה בתולדות המדינה, הועלתה אז בחוק האפשרות שנגד ראש ממשלה תתנהל חקירה פלילית ושהיא תגיע לכדי העמדתו לדין, הרשעתו ואילוצו להתפטר.
זה היה חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שהפריד בין בחירת ראש הרשות המבצעת לבחירת הרשות המחוקקת. הכוונה היתה לשמור על יציבות הממשלה (להבדיל מחזקת החפות של האזרח רה"מ), לחזק את ראש הממשלה מול הסיעות בכנסת, להאט את תהליך הדחתו גם אם הואשם בשחיתות, ובה בעת למנוע הקדמת הבחירות לכנסת כעונש בלתי מוצדק למדינה על חטאי היחיד. איש לא העלה אז בדעתו שלוש מערכות בחירות לכנסת בתוך שנה, בעצם על רקע זה.
הסעיף שנכלל באותו חוק קצר-ימים, שבוטל כאשר הוכח שהוא מחמיר את המצב במקום להקל עליו (כי אהוד ברק התפטר וזומנו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, ללא בחירות לכנסת, כך שאריאל שרון נאלץ למשול עם הכנסת שנבחרה יחד עם ברק), הועתק ללא כל הגיון מהותי - ובתוספת הגנת השרים - לחוק המחודש. לכן, אילו הוגש כתב האישום נגד נתניהו בתקופת ממשלה רגילה, ולא ממשלת מעבר, והיועמ"ש היה מסתמך עליו כנימוק להימנעות מדרישה ממנו להתפטר, ודאי שעתירות לבג"ץ היו מחייבות הכרעה שיפוטית. בג"ץ היה נדרש לעניין, כשלעצמו ומול הלכת דרעי.
היועץ אביחי מנדלבליט ושופטי בג"ץ סירבו עד כה לדון בשאלת כשירותו של הנאשם נתניהו להרכיב ממשלה, והנשיא ריבלין, שאינו נוהג להתנזר מהשמעת עמדות ערכיות, שותק. לטענתם, זאת רתימת העגלה לפני הסוסים. כאילו אינם רואים שהסוסים דוהרים קדימה, מסתערים עליהם, בעוד העגלה תקועה בתעלה לצד הדרך. מוקדם מדי, מוקדם מדי, מוקדם מדי, אופס, מצטערים - מאוחר מדי.
מגננת מוסדות החוק, חכמים על חלשים, השכיחה מהם את העקרון המלבב של עליונות טוהר המידות - ואמון הציבור בהגינות השלטון ותקינותו - על רצון הבוחר, ולו גם רוב המצביעים (ללא קשר לעובדה שרוב בקרב המצביעים בשבוע שעבר לא רצה בנתניהו). המנצח האמיתי היה הפחד.
בהרצאה לכבודו של השופט בדימוס יעקב טירקל בשבוע שעבר, לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, רמז מנדלבליט בבירור שהחלופה המועדפת בעיניו היא עסקה שתעקור את נתניהו ממקומו ללא כאבים. שמו של נתניהו ומשפטו לא נזכרו, אך מנדלבליט טרח לשלוף שתי מובאות מאמירותיו של טירקל, אחת על הידרדרות אורחותיהם של עובדי הציבור ושנייה על החיוב שבפסילת מועמדים למשרות בכירות הרחק מעין הציבור, כדי להמיט עליהם בושה מזערית.
נתניהו לא היה עד כה קהל יעד נוח לרמזים כאלה. אם ישימו לו אקדח על השולחן ויסגרו את הדלת, יירה את הקליע היחיד בשומר וינסה לברוח. הוא מגביר, לא מרופף, את הלחץ על הגורמים המשפטיים. מסע מלחמה עד הסוף המר, והוא אכן יהיה מר, או תכסיס להעצמת כושר המיקוח? דומה שגם הוא יחליט רק לפי התפתחות האירועים. החוק שיאסור מפורשות על נאשם כמותו להרכיב ממשלה ושייחלץ את פסילתו ממבוך הפרשנות המשפטית הוא בהקשר זה בלת"ם, אירוע בלתי-מתוכנן, המשבש את תוכניותיו.
יוזם חוק מילצ'ן להטבות מס לידידו העשיר, ספק המשקאות והסיגרים, מתמרמר שחוק ביבי אישי מדי. מחולל חוק מופז, כך שיריבתו הפוליטית העיקרית קדימה - כחול לבן לפני עשור - תתפרק גם אם רק שבעה מחבריה בראשות שאול מופז ימרדו בציפי לבני, רוטן שחוק ביבי פרטי מדי. הדמעות ניגרות כשמפניה.
לשיטתו של נתניהו, קין היה יכול לחמוק מעונש - ומאות קין - אילו רק העיר לאלוהיו ששום חוק טרם נחקק בגן-עדן, וממילא גם לא חייבת שמירת אח ולא אסר רצח.
חוק יסוד הממשלה אינו מתיר לנאשם להרכיב ממשלה. הוא גם אינו אוסר זאת עליו, כי אינו מתייחס כלל למצב שהמחוקק, לפני שני עשורים בלבד ולאחר סגירת תיק עמדי של נתניהו, בהיותו מחוץ לפוליטיקה, לא העז לתסרט. כל נשיא, יועץ או שופט מפוכח ואמיץ גם יחד היה אומר כבר לפני חודשים, לקראת הבחירות, שכתב אישום וראשות ממשלה הם תרתי דסתרי.
מה מפריע לעו"ד ראובן ריבלין, בשבתו כנשיא המדינה, לומר לנציגי הליכוד, החרדים וימינה, בבואם להמליץ על נתניהו, שמתוך קריאתו את החוק והפסיקה אל לו להטיל את ההרכבה על נאשם בשוחד; יואילו בטובם להגיש המלצה אחרת ואגב כך, לשיטתם, יצילו את המדינה, כי המועמד החלופי יוכל לשאת ולתת עם אביגדור ליברמן ולסכל הקמת ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת.
מה מונע מעו"ד מנדלבליט להודיע לבג"ץ, שבעיניו הלכת דרעי שרירה וקיימת באשר לכץ ולביטן, ליצמן ודרעי, ולכן קל וחומר שהיא חלה על נתניהו, שאחריותו גדולה יותר ולא פחות מזו של שר.
מה חוסם את עו"ד חיות, בכהונתה הרמה כנשיאת העליון מלפסוק שאכן כך, המשיב מס' 1, ח"כ נתניהו המבקש להרכיב את הממשלה, פסול מתוקף כתבי האישום נגדו.
כוח סמוי, עצמי, עוצר בעדם. המלים נתקעות בגרונותיהם והשרביט נשמט מידיהם. אם כך, ואף שהוא מיותר לחלוטין כי מה לנאשם בשוחד, מירמה והפרת אמונים ולהרכבת ממשלת ישראל, אין חיוני ממנו.