בנימין נתניהו התעורר הבוקר מתנומה חטופה והנה הוא שמעון פרס המפסיד לנתניהו, מי שמפסל ארמונות מקרח של מדגמים ורואה אותם נמסים בשמש. זאת העובדה החשבונית הפשוטה, החומר שממנו עשויים לא החלומות, אלא המהלכים המציאותיים.
אבל אין חומר בלי רוח, והיא שתקבע את תוצאותיהן של בחירות 2020. רוח הניצחון שנתניהו נחפז לשדר, בין שהאמין במדגמי הערוצים ובין שהיה מפוכח דיו בתוך תוכו לחכות לסיכומים (קשה לדבר על תוצאות אמת, כשמדובר במי שלא נגמל, כדברי בן-גוריון על אריק שרון, מאמירת אי-אמת) אך רצה להופיע כמנצח, כי השיווק חשוב מהמוצר.
ומנגד, כמו לאורך השנה החולפת, רוח של תבוסתנות, של כניעה, של השלמה עם הפסד, ללא הצדקה, ומכל מקום מוקדם מדי. הגנרלים הגדולים של כחול לבן בתפקיד המרשל הצרפתי פטן, בגילגולו המאוחר, לא עוד ממנצחי מלחמת העולם הראשונה כי אם מנכנעי השנייה.
אל תפספס
ברית אנטי-ביבי גברה על ביבי. 59 הפסידו ל-61. סיסמת נתניהו היא "העם עם הנאשם". ובכן, לא. כמעט חצי מהעם עם הנאשם בשוחד, מירמה והפרת אמונים, אבל החצי השני גדול עוד יותר. הוא רק צריך להתארגן ולתרגם את בלימת נתניהו לניצול הצלחה.
נתניהו למד מבגין, שבבחירות 1977 עלה לשלטון לא מפני שהליכוד גרף 15 ח"כים יותר מהמערך. ליתרון זה של 47-32 לא היתה משמעות אילו בגין התבשם בהישגו ופרס תפר שכפ"ץ. בגין ניצח כי בו בלילה נידבר עם ה-12 של המפד"ל ועם השניים של שרון והרי לו 61. אחר כך באו העריק דיין ובעקבותיו ידין וד"ש וגם פרס השתוקק אך לא אגר די כוח במפלגתו.
ב-2009 סגר נתניהו עיסקה שהעניקה לו ניצחון על ציפי לבני, אף שהליכוד יצא מהקלפיות נחות מקדימה. אמש הזדרז לתחזק את קשריו עם ראשי שלוש שותפותיו בממשלה הנוכחית, בהנחה שלרשותו 60 ח"כים. עדיין לא מספיק לממשלה, אך טוב לשימור הקיים שלו, בטרם יערוק מישהו - המועמד המוביל הוא נפתלי בנט, הלהוט להמשיך ולהיקרא שר הביטחון - לממשלת בני גנץ.
ויהי ערב ויהי בוקר ורק 59. זה זמנו של גנץ, אם לא קלט עוד לפנות בוקר שהזמן היה כבר אמש בעשר ודקה, בשעת ה-60, לדבר עם שלושת שותפיו בברית אנטי-ביבי: עמיר פרץ, אביגדור ליברמן ואיימן עודה. לתאם איתם עמדה מאוחדת ונחושה. לפני הכל, שימליצו עליו אצל הנשיא ריבלין ויאפשרו לו לקבל את זכות הבכורה בהרכבת הממשלה, כצעד מקדים לקראת הצגתה בכנסת - גם אם הרשימה המשותפת תתמוך בה רק בהשקה, בהצבעת האמון, כי תוכל לחזור בה ולהפיל אותה בכל מועד אחר ומכל נימוק - ובכך להדיח את נתניהו.
כשהתוצאה היא פחות או יותר תיקו, ניצחון והפסד אינם מצבים. הם מצבי-רוח. אם גנץ ינהג כמנצח, הוא ינצח. ל-59 אין משמעות מעשית כשמולם 61, ולא רסיסים המדקלמים את הבית החוזר "השלם קטן מסכום חלקיו". השלם קטן רק מסכום מנהיגיו.
ישראל מאושרת תמיד כש-14 חברות מצביעות נגדה במועצת הביטחון של האו"ם, כי די לה בעמדתה התומכת של החברה ה-15. כמו הווטו האמריקני, יש לגנץ ושות', ובלבד שאכן יהיו שות', וטו על הקמת ממשלת נתניהו. זאת עובדת היסוד ונקודת המוצא. אלא שלשם כך נחוצות מנהיגות סוחפת ומיומנות פוליטית. גנץ טוען שאת השנייה הפגין בהקמת כחול לבן ובמניעת התפרקותה. לא רע, אבל דומה ל-59 של נתניהו - לא מספיק. כאן לא ארץ לג'נטלמנים ששאיפתם מתמצה בישיבה בבית הלורדים. כאן הרעבים מהשלטון מוכנים לטרוף את השבעים מהאופוזיציה הגדולה מהקואליציה. כאן תל אביב, הסולדת מנתניהו אבל גם ממאבק על סילוקו, היא תל אדישים. ולכן, אם גנץ אינו מצליח לשאוב ממעמקי נפשו את התעצומות הדרושות, עליו לפנות את מקומו למי מעמיתיו המסרב להיכנע.
כעת זמנו של מעבר מנדלבליט
ובעוד הפוליטיקאים עורכים את תמרוניהם, האחריות רודפת שוב אחר מי שבורח ממנה, היועץ המשפטי לממשלה. מה לא עשה אביחי מנדלבליט למען נתניהו? גנז לו סעיפי אישום, ויתר על העמדה לדין של רעייתו ובנו בתיק 4000, אילץ את הפרקליטות לסגת מאישום מירמה בתיק המעונות לסעיפון תחבולה, עיכב תביעת 120 אלף שקלים שהיא חייבת - גם לדעתו - למדינה, התחשב בדרישת החשוד שלא למסור לו חומרי חקירה (ובכך בזבז לישראל זמן פוליטי יקר), נמנע מהוראה למשטרה לפתוח בחקירת פרשת התעשרות נתניהו בקשריו עם נתן מיליקובסקי. רשימה ארוכה וחלקית; אילו שתל נתניהו את מנדלבליט בלשכת התובע הכללי, לא היה מקבל תשואה טובה יותר.
והשיא, או השפל: גם לאחר שמנדלבליט הודיע על החלטתו להגיש נגד נתניהו כתב אישום משולש, הוא התפתל והתחמק והתחנחן וסירב לומר את עמדתו בסוגיית כשירותו של הנאשם להרכיב ממשלה חדשה. לא להמשיך ולכהן בממשלה קיימת, אף שגם כאן ראוי שהיועץ יבוא לבג"ץ חמוש בטיוטת הלכה פוסלת, אלא במשחק החדש של כנסת חדשה וממשלה חדשה. זה תיאורטי, התעקש מנדלבליט, ובעצם אמר, ניתן לבוחר למנוע מנתניהו רוב ונפטור את המשפטנים ממה שהם הכי שונאים - להכריע.
אז הבוחר לא גמל למנדלבליט חסד כזה, החצי-פלוס נגד נתניהו גדול מהחצי-מינוס אבל קולני פחות, ועכשיו נחסם נתיב הבריחה של היועץ. הוא מוכרח להחליט אם ישראל תהיה מדינת חוק, או שמערכת האכיפה תתקפל מפחד ההמון המאיים לדחפר אותה.
לא הרחק ממשרדי היועץ ופרקליט המדינה ברחוב סלאח-א-דין, ומבית המשפט המחוזי שבמדרכה הנגדית, שכן עד למלחמת ששת הימים מעבר מנדלבאום - מקום המפגש בין נציגי ישראל וירדן ושער הכניסה והיציאה של דיפלומטים ומורשים אחרים.
מנדלבאום הוא עכשיו רק אתר מורשת. כעת זמנו של מעבר מנדלבליט - השער לביתוק הפקעת באיבחה אחת, שתפריד בין הנאשם לרשימת מפלגתו בכנסת, כחברה מן המניין הבאה בחשבון כשותפה בממשלה. רשימת בליכוד - בלי ביבי.
שתי הקריאות הרועשות ביותר אמש היו "ליברמן הביתה" בעצרת ש"ס - גם החבר המשותף מרטין שלאף לא יוכל עוד לאחות את הקרע בין דרעי לליברמן - ו"מנדלבליט הביתה" בחגיגה הנמהרת של הליכוד. מההמון הזה, הנוטר למשטרה ולפרקליטות ולבתי-המישפט, בין משום התנסות אישית ובין כתוצאת הסתה ממושכת מפי נתניהו, מנדלבליט כבר לא יזכה לחנינה. נותר לו רק לעשות את הדבר הנכון.
דרעי, בחקירותיו בשנות ה-90, המציא את ההתמקדות בבעלי תפקידים במערכת, מהחוקרים ועד לתובעים, שהרחקתם לטובת נוחים מהם תשיג תוצאה סלחנית. נתניהו שיכלל את השיטה והפך פצצה רגילה לגרעינית - הוא לא רק חותר להחליף, הוא שואף להשמיד. נתניהו בתפקיד הכפול של קורבן המערכת והקברן שלה.
גנץ, או אם אינו יכול עוד, יורשו בהנהגת כחול לבן, צריך ומסוגל לעשות את שלו בראשות אותו חצי פלוס של העם שאמר בבהירות, לא ביבי; אך בלי להמתין למסלול הפוליטי, ואם ברצונו להגן על המערכת והמדינה כאחת ולא להיזכר כמי שברפיסותו הוריד את שתיהן ביגון שאולה, עליו לעשות את הדבר הנכון, החוקי, המוסרי והערכי. לא במעבר מנדלבליט יעבור נאשם בשוחד מבית המשפט לראשות הממשלה (כי ראשות הממשלה היוצאת אינה מעלה ואינה מורידה כאן), יאזור היועץ עוז לומר. המעז - מנצח, ואם לא יעז, ינצח מי שיטען לניצחון אף שהפסיד בחשבון הקר.