הביתה!

הבוז, הבוז על פניו של ראש הממשלה, מוציא אותי מדעתי. הקלות הבלתי נסבלת בה הוא מתייצב מול הציבור בתואנה של 'מסירת גרסתו לפרסומים', בידיעה ברורה שאין לו שום גרסה למסור, שום הסבר, שום מסמך, שום אמת, רק גידופים. 'טפו עליכם', ירק אמש שרון בפניו של עמישראל, אותו עדר שהוליך באפו במשך שנתיים להאמין כי הוא עושה ימים כלילות לטובתו, למענו, בשמו, רחמנא ליצלן. הבל הבלים, הכל הבל, ראש הממשלה מתייחס אלינו כמו אל זבל.

עוד ספין, עוד להטוט מכובע הקוסמים העמוק ביותר במזרח התיכון. עוד תרגולת "אצבע משולשת בפניו של הציבור" הוכתרה בהצלחה. אין נפגעים, יש רק רווח שמן, מדושן עונג, ממטבחו של יועץ זה, קמפייניסט אחר. חברי ועמיתי לירון מרוז טוען שהכל היה מתוכנן כהלכה, ששרון עלה לאוויר במטרה להרגיז את חשין, במטרה לקבל את הניתוק לתוך הפרצוף. לשיטתו, אם חשין לא היה מורה על הפסקת השידור, שרון היה עובר לשיר את ג'ינגל הליכוד, מנופף בשלט "העם רוצה שרון. נקודה אדומה". הכל, רק כדי שחשין ילחץ על השאלטר וכותרות העיתונים יזעקו: "הושתק בשידור חי", "הקרב של חייו", "חשין הפסיק את שידור נאום שרון בגלל תעמולת בחירות". הכל, רק כדי שהמטומטמים (ואל תשגו – כולנו מטומטמים בעיני שרון ויועציו) יאשימו את השופט חשין, את ועדת הבחירות המרכזית, את התקשורת, את מצנע, את כל מי שזז, בסתימת פיות, בהפיכת שרון לקורבן. הייתם מאמינים? הצייד הפך לכבשה. הטורף הפך לשה תמים. גוזל שנגזל. קוזאק באזיקים.

בין כך ובין כך, גם אם שרון תכנן הכלל מראש, גם אם סתם עלה לאוויר בכדי להחזיר עטרת סגנון נתניהו ליושנה, מדובר בתועבה שצריך הציבור לבוא עמה חשבון בקלפי. שרון לא יתפטר. הדברים ברורים. בנושא זה, לפחות, נהוגה שקיפות מלאה בחיים הפוליטיים בישראל. אישי ציבור אינם נושאים באחריות למעשיהם. הדרך היחידה לגרום לאדם לשלם על מעשיו, על הזוהמה השלטונית שהנהיג, היא לבעוט אותו לכל הרוחות החוצה מהחיים הציבוריים. נתניהו (בראון-חברון), קיבל את שלו, ברק (פרשת העמותות) קיבל את שלו מהבוחר. עכשיו הגיע זמנו של שרון להתייצב על הכיסא החשמלי של המהפך הפוליטי. הביתה! לחווה. אולי כשהוא פנוי מענייני המדינה יוותר לו קצת זמן איכות עם עצמו לדאוג גם ל"משק". אותו משק, בבת עינו, שעל הנעשה בו הוא אינו יודע דבר וחצי דבר. מנותק וטוב לו. סומא וכיף לו.

אפשר להתחיל במסכת גלגולי עיניים משתוממות אל השמים ולתמוה, אנה אנו באים וכיצד הגענו אל עברי פי פחת זו. לעלעל בארכיונים ולחלץ משם את הנהנתנות השחצנית של נתניהו, את האריסטקרטיות המעוכבת רגשית של ברק, להעלות על נס את "שאגת אריה" המגוחכת, את פרשת וייצמן-סרוסי המבזה ועוד ועוד ועוד. אולם זה לא יועיל. הריקבון פשט בכל, דבק בכולם. איש איננו נקי, איש איננו ישר עוד. בפוליטיקה הישראלים, אתה בחזקת אשם, עד שהוכח אחרת. ככה זה. ברוני הארץ הביאו זאת על עצמם.

ומה ניתן לעשות? המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, כלי התקשורת, כולם עומדים פעורי פה מול ממדי התופעה, מול עומקה ורוחבה. גרוע מכל: הכל חסרי אונים, מתנהלים בסביבה הסוריאליסטית שכפו עלינו נבחרי הציבור כאילו מדובר בריאליזם הכרחי, במציאות טבעית ונורמלית, כמעט בנאלית. עוד שחיתות, עוד גזל, עוד תועבת מינהל עקום; הפנקס פתוח, אבל היד התעייפה מלרשום. מדובר בפעולה סיזיפית. אנשים לא אוהבים להרגיש מטומטמים. עיסוק חוזר בסיפורים שנדמים העתקים של אחרים ושל אחרים שקדמו להם, משעמם אותם. גורם להם לחוש כאילו הם משחיתים את זמנם.

באווירה כזאת, בזירה בעלת אופי משותק שכזה, יכול ראש הממשלה להתייצב בגאון מול פני הציבור, לחרוץ לשון, לנופף בתנועה מילולית גסה ואחר-כך לזעוק את זעקת הקורבן. אשרי, קורבן אני. מדובר במלחמת התשה, מלחמה שסופה לא נראה לעין. מלחמה שאינה ספרינט, כי אם ריצת מרתון, כפי שדימה שאול מופז, שעצם כניסתו לפוליטיקה טבולה בריח רע של הונאה ונכלוליות. מדובר במלחמה בה יש להגיב בעוצמה ובאדיקות על כל מהלומה של היריב. והיריב, האויב, הוא, גבירותיי ורבותיי, נבחר הציבור השקרן, התחמן, הבז בכל מאודו לשולחיו, לבוחריו. והיריב הזה מבין רק שפה אחת: כוח. כוח, כוח, כוח.

זה הזמן להפעיל את מלוא הכוח כנגד היריב, כנגד אריאל שרון, שאתמול ניסה לחנוק את ניקיון הכפיים הציבורי, בשידור חי לאומה, ועוד זה מפרפר בידיו, כיבה השופט חשין את האורות. זה הזמן לדבר לאריאל שרון בשפה היחידה שהוא מבין. זה הזמן ללמד אותו את הלקח שלא ישכח לעולם. זה הזמן לעשות לו את מה שתכנן לעשות לנו. לא, לא נשליך אותו אל הרחוב, כפי שהוא עושה לרבים וטובים מאתנו. לא נותיר אותו מחוסר כל, כפי שהוא נוהג בנו. לא נשקר לו, לא נוליך אותו שולל, לא ננהג בו בחוסר כבוד משפיל כפי שהוא מתעמר בנו מדי יום, לא ולא. נאמר לו זאת בשפה היחידה שהוא מבין: הביתה! ואל תחזור עד שתתנצל על מעשיך, עד שתכה על חטא בפומבי ועד שתבין שמדינת ישראל אינה המשק שלך, אינה החווה שלך. היא שלנו, שלנו, שלנו. ואנחנו בוחרים לטרוק את הדלת בפרצופך. ביום הבחירות.