סגן סופיה ברנס עשתה את מלאכתה נאמנה. היא ישבה בשלוחה 21118, הרכיבה אוזניות, הקשיבה בריכוז רב והקלידה: תיקייה 2, תאריך שיחה 19.8.10, שעה 19:19, מספר אייטם 2222, עוזר הרמטכ"ל אל"מ ארז וינר עם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אביחי מנדלבליט.
ואיך ידעה סופיה בוודאות ש"אביחי הפצ"ר" הוא אכן הוא ולא אחר? פשוט מאוד, כדרך שבמודיעין מזהים יעדים כמו קאסם סולימאני. אביחי הפצ"ר, כתבה סגן ברנס בעוד שברקע נשמע צליל חיוג נוסף, "זוהה על פי קול בהשוואה לשיחה מתאריכים 8.7.10-6.7.10, אייטם 2369 בשעה 15:43, מתיקייה מספר 1, בה זוהה כאביחי הפצ"ר". בינגו. פעם אביחי הפצ"ר, תמיד אביחי הפצ"ר, או מזכיר הממשלה או היועץ המשפטי.
מסמך הרפז, שנשלף אתמול מהמקפיא, כשמו כן הוא - הר מלא פז של חומרים. נייר אחד, שתיעד במדויק - אך בתוספת לוגו מודבק של משרד תמים - תכנית שנהגתה למרר את חייו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי ולהמליך תחתיו את אלוף יואב גלנט, כדי שיסייע לראש הממשלה האדיש והרשלן בנימין נתניהו ולשר הביטחון שלו אהוד ברק להפציץ באיראן; נייר אחד, שהוצג בטלוויזיה בחיפזון ובלא בדיקה נאותה, שהייתה משייפת אותו לכדי הבחנה בין התוכן לעטיפה; נייר שהוליד, ללא הגזמה, עוד מיליון ניירות.
באביב יחגגו למסמך הרפז עשור. דומה שהכל כבר נאמר על הפרשה; אמנם תמיד אפשר שיבוא גילוי, רצוי וידוי. זה לא מה שקרה אתמול, כשההקלטות של קומה 14 הושמעו בערוץ 13. משמע אוזניים, באמצעי תקשורת שאינו רק מתכתב עם צרכניו, הוא הישג מקצועי מבורך. כן ירבו. אבל הרושם, כאילו מדובר בחידוש מרעיש, מטעה. במהותו, החומר ממוחזר - במקום תמלילי ההקלטות, שפורסמו כבר לפני שנים בזכות שקדנותם של סגן ברנס וחיילים אחרים שהועסקו בפיענוח שיחותיהם של אשכנזי ומנדלבליט, הובאו הפעם ההקלטות עצמן. זה עוד יותר טוב, אודיו יותר טוב, אם כי לא חדש. הכי טוב אם יהיה וידאו, מהחקירות בלהב. יום יבוא, וגם טעם וריח. חוויה כל-חושית.
יש וההקלטות הופכות את התמונה, שוללות את ההכחשה, מרימות את נטל הראייה. מונח נרדף: ווטרגייט. יש וערכן היסטורי או היסטרי: הנשיא ג'ונסון משוחח עם עוזריו לקראת מלחמת ששת הימים; משה דיין ודדו אלעזר מרכלים על יצחק רבין ומתוסכלים מאריק שרון ושמואל גורודיש בבור המטכ"ל במלחמת יום הכיפורים; שרה נתניהו תובעת את הכבוד המגיע לפסיכולוגית BA-MA. יש והשיקול המדיני גובר על המודיעיני: הנשיא נאצר והמלך חוסיין נחשפים בבידוי גרסה.
לא זה המצב בשיחות אשכנזי-מנדלבליט, שאילו היו ילדות כבר היו בכיתה ד'. חומרי פרשת הרפז קלחו לאורך כל העשור, אך בעיקר בשני צמתים, ב-2012 ושוב ב-2015, כשסביב משפט הרפז - ותיקים אזרחיים שנגזרו ממנו - נוהלו בהמשך מאבקים נוספים על מסירת חומרי חקירה, המוצאים איכשהו את דרכם לרשות הרבים. תחילה היכה אל"מ (כעת תא"ל במילואים) וינר את מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס בבג"ץ והמסמכים החסויים נפתחו לעין כל; רק לאחר שלושה ימים התאושש לינדנשטראוס מההלם והשיג חיסיון מחודש. בשנית נחשף חומר משובח בעקבות חקירתו של מנדלבליט באינקוויזיציה של רב-פקד עודד שרצר ביחידת להב 433. דוח הביקורת, תשאול העדים, עתירות, חוות דעת (בין השאר מאלף לראות את אפי נווה, יו"ר מחוז תל אביב והמרכז בלשכת עורכי הדין, מתייצב לסייע למנדלבליט להתמנות ליועמ"ש) - הכל נשפך, לא לכל היה מקום, כמה אפשר להרפז את הציבור המעונה.
"בסוף הוא לא רכיכה, הוא צריך לבעוט"
תיק 404, שמנדלבליט היה קורבנו החף, מימש את נקמת יורשו הדחוי כפצ"ר, דני עפרוני, שאחריו נגררו ללא חשק היועץ ויינשטיין, המבקר לינדנשטראוס, פרקליטי המדינה משה לדור ושי ניצן וראש אגף החקירות והמודיעין ניצב מני יצחקי. בתום השקעה אדירה של כוח אדם וחווה, הון מתקציב הביטחון, פלישה לפרטיות ולדעת מנדלבליט גם שימוש אסור (בדיעבד) בהאזנות סתר, הייתה התוצאה אפס. אשכנזי, גם לפי הודאתו, לא התנזר מתככים, אך בעיקר כמסרב להגיש את הלחי השנייה. למנדלבליט נטפלו על לא עוול בקפוטה. היו גם עיתונאים - ובמיוחד עיתונאיות - שהעידו אצל המבקר בתנאי איפול בעודם/עודן בעיצומו של סיקור הפרשה, גם כיום, אתיקה-שמתיקה. אדרבא, יפתח מתניהו אנגלמן את הכספת ויראה, או אם לינדנשטראוס הקליט, ישמיע, מה סיפרה התקשורת כשגרסתה עלומה ואינה ניתנת לתגובה.
כמעט כל הדמויות המרכזיות בפרשה עברו גלגול, שניים ואף שלושה מאז שהוקלטו, תומללו, נדפסו והושמעו. רמטכ"ל הלך ובא והיה למועמד לראשות הממשלה. ברק, סופית בגמלאות מהפוליטיקה, חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-78. מנדלבליט בקושי חבש את פצעי חקירתו כשהובאו אליו הקלטות נתניהו וארנון מוזס אצל ארי הרו.
"הוא לא יכול לתת שידרכו עליו בלי סוף", אמר מנדלבליט באחת משיחותיו עם וינר. הוא דיבר על אשכנזי, אך אולי גם על עצמו. "הוא עושה טעות בזה, לדעתי, כאילו, אין, זה אין, (ברק) ימשיך לדרוך עליו, אז די".
וינר: (מהמהם).
אביחי הפצ"ר: בסוף הוא לא רכיכה, הוא צריך לבעוט. לא יתנו לו להיכנס שלוש שנים לפוליטיקה? איזה עונש הוא יקבל כבר? מה, מה, מה יעשו לו?
וינר: (צוחק).
אביחי הפצ"ר: לא, באמת, אני לא יודע מה יעשו לו. הוא רוצה לשמור על הצבא? ככה הוא שומר על הצבא. אין מה לעשות, צריך לבעוט לפעמים.
וגם מנדלבליט בעט, או לפחות רקע, למשל לנוכח עמדתו של הפרקליט המלווה, "הפרקליט הצעיר" - עו"ד דן אלדד. משקע שנצבר בסתיו 2010 והתגלה בכל כובדו בחורף 2020.
התאכזבתי שאשכנזי לא שיתף אותי, אחר כך נישקתי אותו על זה
כמו המסמך הזה זמינים עוד עשרות, מאות ואף אלפים. גדושי מידע, מדאיגים בהשערות מזימתיות ובתובנות עגומות. "לא היה קל לראש אמ"ן לעבוד בין שתי הלשכות האלה כשהוא צריך את האמון של שתיהן", העיד עמוס ידלין. "בשבילך האלוף במילואים ידלין", נזף באחד מעובדי משרד מבקר המדינה, רק אל"מ במילואים, בהתנצחות הדדית שהסלימה למחיקה הצהרתית מהפרוטוקול, אך לא מעשית מהתמליל - כשהתבקש לתאר את מלחמת ברק-אשכנזי.
"הדרך היחידה של ראש אמ"ן לשרוד בין שתי הלשכות האלה, ועוד לשכת ראש הממשלה, כשכל אחת מהלשכות היא הכי חשדנית ופרנואידית בעולם, היא לדבר איתם את האמת. גם עם השר, גם עם הרמטכ"ל וגם עם ראש הממשלה. ניסיתי בכל כוחי לכבות את האש הזאת ביניהם. היום אני מבין למה לא הצלחתי, וזה מאוד תסכל אותי".
ידלין, שהסתייג אצל ברק ממינוי גלנט וספג בתגובה עקיפה תיאור שלו כ"אדם מורכב" (מי לא, אך ההתנגדות לתקיפת איראן ריחפה באוויר), האמין לידידו גדי איזנקוט כי "יש מסע מאורגן, שהמקור שלו הוא כנראה בלשכת שר הביטחון בשיתוף פעולה עם גלנט, שצריך ללכלך את בני וגדי ולעשות סדרת מהלכים שיובילו לכך שגלנט יהיה הרמטכ"ל. אחרי שהתפרסם העניין הלכתי לאשכנזי והבעתי את אכזבתי שהוא לא שיתף אותי שיש מסמך, כי הייתי נותן לו עצה טובה מה לעשות איתו. אחרי זה נישקתי אותו שהוא לא סיפר לי על זה. אני שמח מאוד שהוא לא סיפר לי".
באפריל 2009, למחרת שובו לראשות הממשלה לאחר עשור של רעב וגעגוע, ביקר נתניהו אצל אשכנזי וראה לראשונה את פרטי תכנית "מי תהום" נגד איראן. נתניהו, שנלהב מהיכולת שנבנתה, נקט במהלך נדיר בנועזותו: הוא טילפן לשרה וביקש לשנות תכנית אחרת, זו שנקבעה לו, כדי להישאר זמן נוסף במטכ"ל. אך היחסים החמימים הצטננו במהרה כשהתברר שהרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד הצפון איזנקוט ואחרים בצמרת הביטחונית מעדיפים לסכל את ההתגרענות האיראנית, ונתניהו חבר לברק במסלול ההכשרה של גלנט לרמטכ"ל. כשאשכנזי סירב למנות את גלנט לסגנו ורצה באיזנקוט, מונה הנספח בוושינגטון גנץ כפשרה, וכשמינוי גלנט לרמטכ"ל בוטל ואיזנקוט ניתב את הממנים לסגן רמטכ"ל לשעבר (המתאים מכולם בעיניו היה אלוף במילואים משה קפלינסקי, שנשלל משום מה בעקביות בידי ברק), הוחזר גנץ מחופשת הפרישה.
גנץ לא התמסר בקלות למשאת נפשו של כל אלוף - הוא הודיע לברק שיחליט רק לאחר ש"יישן על זה לילה" (בדיוק מה שאמר מנדלבליט לאשכנזי על מסירת מסמך הרפז, בעותק שלא נודע שצילומו הוא שהגיע לשידור, לחוקרי המשטרה) ויתייעץ עם רעייתו ושני חברים. למעשה, אותת שהוא יואיל להיות רמטכ"ל, אך לא שוב מועמד לרמטכ"ל בלבד. כן תמורת כן, לא כן תמורת אולי.
עשר שנים אחר כך, כשנתניהו מואשם בידי מנדלבליט וגנץ הוא המועמד לראשות הממשלה כי אשכנזי סירב להתמודד, פרשת הרפז אינה מנה עיקרית במשתה הפוליטי - היא רק אטרייה קרה המחוממת בקול גדול וערב לאוזן. הפרסום הקודם, בדפוס, מאפשר את הפרסום הנוכחי, כי אין הבדל עקרוני בין קריאה לשמיעה. כל השאר, כולל קולות הגוף (בהקלטות הנפח בלשכת הרמטכ"ל) והגידופים הגולנצ'יקיים והרכיל הפרטי, עדיין אסור. כמו בפרשת הטלפון של אפי נווה, זהו פרי העד - ולא רק העץ - המורעל.
סיפוק הסקרנות ייאלץ להמתין להקלטות של תיקי נתניהו. לא עוד כתבים המקריינים את המשוחחים בתמלילים - הגיבורים, או הנבלים, במו פיותיהם. ואם יעלה רצון נדיר (אך לא תקדימי) מלפני שתי שופטות, הנשיאה אסתר חיות וראש ההרכב במחוזי רבקה פרידמן-פלדמן, משפט ראש הממשלה לשעבר, לשעתיד, ייפתח לסיקור מצולם ומשודר, ללא תיווך התקשורת המצייצת בכל שנייה מהאולם. המשאלה כבר הובעה; תשובה תינתן לקראת פתיחת הדלתיים בסלאח-א-דין, מול משרדו של מנדלבליט.