יותר מעשי להיות פרקטי

הימין בישראל לא לומד דבר. תאוות חלק מאנשיו להשמיד כל חלקה המדיפה ריח של ערבים שמסרבים להיכנס תחת ההגדרה של "הערבי הכנוע", מוציאה אותם משוויי משקלם. לאחר קביעת בג"ץ היום שאישר את ריצתם לכנסת, ניתן לומר כי עזמי בשארה, אחמד טיבי וחבריהם גרפו את מלוא הקופה במאבק הפוליטי. הם ישובו היום לעריהם ולכפריהם כמנצחים וכגיבורים הגדולים שניצחו את אלו שביקשו להפכם ללא לגיטימיים.

לו היו מיכאל קליינר, ישראל כ"ץ וחבריהם חושבים על העניין במושגים יותר פרקטיים ופחות אמוציונליים ייתכן שהיו מגיעים למסקנה כי מוטב להתמקד בפסילתו של בשארה בלבד ולא לנסות ולפסול באותה נשימה גם את בל"ד וטיבי.

משנתו של בשארה, ביקורו בסוריה וקשריו עם ראשי הממשל שם מערערים, לכאורה, על הלגיטימיות של מדינת ישראל יותר מאשר פעולותיו של טיבי, יהיו מרגיזות ככל שיהיו. במצב העניינים שנוצר, בו ועדת בחירות של עסקנים בעיקר פוסלת שניים מהסמלים המובהקים ביותר של המגזר הערבי בישראל, נוצרה אווירת "עליהום" המופנית כלפי הציבור הערבי, ולא מפתיע ששופטי בג"ץ החליטו לשים לה סוף. "תפסת מרובה, לא תפסת", כבר אמרנו?

אולם השאלה המהותית יותר היא מהו מוסר ההשכל שילמדו ראשי הציבור הערבי מהחלטת בג"ץ? האם עתה יחושו כי קיבלו לגיטימציה לפעולותיהם וימשיכו למתוח עוד את החבל ולראות מהו הגבול, או שבכל זאת יעשו חשבון נפש עם עצמם?

למרות ההחלטה של בית המשפט, אין להתעלם מתחושת המיאוס הכללית בציבור הישראלי ממעשיהם של חלק ממנהיגי הציבור הערבי. במהלך השנים האחרונות נראה כי אותם נבחרי ציבור בחרו להתמקד בענייני המתרחש במוקטעה ברמאללה הרבה יותר מאשר בתשתית הביוב בסח'נין ובאבטלה בשפרעם. אם הם ישכילו בכנסת הבאה להוריד קצת את הטון ולחפש פחות את הפרובוקציה ויותר את הפרקטיקה הם יוכלו להתנחל גם בלבבות כלל הישראלים ולא רק בלבבות שופטי בג"ץ.