דובוני לא אכפת לי

לפי סקרי סוף השבוע איבד הליכוד שישה מנדטים בתוך שלושה שבועות. מה שאומר שגדר ההפרדה בין טוהר המידות של שרון לשירות החדרים בסיטי טאוור אולי לא קרסה, אבל הטפלון נשרט. על פניו היה אמור המועמד המתחרה, עמרם מצנע, לקצור את פירות החקירה המשטרתית. אלא שמצביעי הליכוד הפוטנציאליים זורמים למפלגות הימין ולשינוי, והגווייה המתקררת של גוש השמאל הישראלי נותרה על קו פרשת 39 המנדטים.

ערב הבחירות נראית מפלגת העבודה כמו הדבר הכי עצוב, הכי עייף והכי חסר תקווה בשטח. נדמה שמחוץ ליו"ר המזוקן נפלה על כל היתר תנומה כבדה. את יו"ר מטה הבחירות, מתן וילנאי, אמנם קשה להאשים. הבן אדם נראה, דרך קבע, כאילו מישהו הוציא אותו מתוך השק שינה באמצע הלילה. אבל איפה השאר? שמעון הבלתי נלאה, דליה הבוערת, אברום המפולפל, חיימקה השועל. והמצומק מכולם לאחרונה, היו"ר הנגזל שדמותו הדובית לא סרה ממסכי הטלוויזיה לרגע בשנתיים האחרונות, והפך בן לילה לשתקן נחבא אל הכלים. השמועות מדברות על דיאטה.

אמת, יש די והותר גורמים אובייקטיביים שמונעים מהעבודה לתפוס תאוצה. מנהלי הקמפיין צריכים להתמודד עם התנודה ימינה שעשה רוב הציבור בישראל, עם ההצבעה המסורתית, ועם כריזמת מנהל בית האבות של מצנע. אלא שעושה רושם שהבעיה החמורה ביותר של העבודה, היא שאף אחד במפלגה לא ממש מעוניין שאלוף במיל' עמרם יצליח בבחירות.

בכירי המפלגה מדווחים לתקשורת על "מצב רוח ירוד", אבל לא כדאי לפסול את האפשרות שהחזות המדוכדכת היא רק עבודה בעיניים: פו-אדוב לא באמת נם את שנת החורף; והעצבות שאחזה בבכירים האחרים היא רק כיסוי ליצרים מבעבעים. כרישי העבודה הריחו דם, והם משייטים סביב היו"ר במעגלים, מחכים לרגע הנכון לקרוע חתיכה מהבשר הטרי. ריח הטרף בלבל את חושיהם עד כדי הפרחת בלון ניסוי נפוח בדמותו של אהוד ברק, יקיר הימין הישראלי לדורותיו. בעבר הם הסתפקו בנאומי לווייתנים.

הזמן האוזל מחייב את הנהגת מפלגת הסכינאים להחליט אם יש לה כוח לעבודה. כדי להתמודד עם החיוך הכובש של עריץ הרייטינג טומי לפיד, האסרטיביות הדורסנית של אביגדור ליברמן ומצע 'להציל את טוראי פוליטי אפי' של המפד"ל, צריך הרבה יותר מ"מצב רוח ירוד".

טוב יעשו חברי צוות הקמפיין של העבודה אם יפנו לסרטון הפרסומת של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לעידוד חגירת חגורות הבטיחות. מהקזת הדם ופס הקול המבריק יוכלו לחלץ שני לקחים עיקריים: אחד, אם לא יזעזעו את הציבור, מעסיקיהם יירדמו לעד בספסלי האופוזיציה; ושניים, מספיק פואד אחד לא חגור כדי להרוג קמפיין בחירות.